מסכת ראש השנה

מסכת ראש השנה היא המסכת השמינית בסדר מועד לפי סדר המשניות (אולם בתלמוד הבבלי היא חמישית - לפני מסכת יומא), במסכת זו ארבעה פרקים ובתלמוד הבבלי על מסכת זו יש 34 דפים. המסכת עוסקת בפרטי ההלכות של לוח השנה העברי, קידוש החודש, הלכות תקיעת שופר, והלכות ברכות התפילה התלויות בהם.

ביאורי הרבי

סמיכות המסכת למסכת ביצה

בסיום מסכת ביצה שנינו: אין משקין ושוחטין את המדבריות, כלומר למרות שמותר לשחוט, אין לשחוט את הבהמות המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הביתות. בגמרא שואלת מה אריכות הלשון "משקין ושוחטיו", ומתרץ שהחידוש הוא שעל אדם להשקות את הבהמה לפני השחיטה. יש בכך שני טעמים: א. שתהא נוחה להפשיטה, ולא יהא העור נדבק בבשר. ב. כדי שאם תהא סירכה על הריאה, תשמט הסירכה, וכך לא יהיו צריכים להטריף את הבהמה.

זו היא הסמיכות למסכת ראש השנה שבראשיתה כתוב על א' בתשרי, בו מנהג ישראל לערוך סעודה בבשר, ולכן צריך לומר לנו דיני השחיטה

חייב אדם לטהר עצמו ברגל

במסכת מובא: "אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו", ועל זה מביא הש"ס הברייתא, "יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו - ברגל". רש"י מביא את הברייתא, ומסיים באמירה ""זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל".

הרבי מקשה, הרי אין ענינו של רש"י בפירושו על התורה לבאר ולפרש מאמרי רז"ל בש"ס, ואם כן מה לו לפרש "זהו שאמרו".

קושיא נוספת מקשה הרבי, שבגמ' שם משמע שהם שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, שזהו מאמרו של רבי יצחק, ש"חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" וזה דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר, שזה לא משתמע מהברייתא: והראיה שהגמ' מביאה מהברייתא היא (לכאורה) רק שהכתוב "ובנבלתם לא תגעו" איירי ברגל", ולא על עצם - חידושו של ר"י ש"חייב אדם כו'". אבל מלשון רש"י "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל" משמע, שהוא אותו הענין והלימוד".

הרבי מתרץ, בזה בא רש"י להוכיח שני הוכחות: א. שענין זה הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, שהרי "זהו שאמרו" הוא - סתם. ועוד שמאמר רז"ל זה על ידי ר' יצחק נאמר לאחרי החורבן. ב. בזה מדגיש שהזהירות מטומאה והחיוב לטהר - ענינם אחד: אם תרצה לומר שהאזהרה "ובנבלתם לא תגעו" היא מפני הכניסה למקדש והקרבת קרבנות, היה מקום לומר דהוי שני ענינים שונים, כנ"ל, דמפני החיוב לעלות לרגל ולהקריב קרבנות הרי הוא מוזהר שלא לטמא את עצמו, אבל אין זה מכריחו לטהר עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא יש לומר דפקע ממנו חיוב העלייה לרגל, והבאת קרבנות, אלא שר"י מוסיף לחדש שמ"ובנבלתם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, שחייב אדם לא רק להזהר מטומאה אלא גם לטהר עצמו ברגל.

אבל לפרש"י שהחיוב הוא לא מפני הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני הרגל הוא מוזהר שלא לטמא את עצמו (וגם בזמן הזה כנ"ל) - הרי מובן, שהאזהרה ב"לא תגעו" אינו רק עניין שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהיה במצב של טהרה ולכן גם באם נטמא - עליו לטהר עצמו.

ולכן מדייק רש"י "זהו שאמרו חייב -אדם לטהר עצמו ברגל" - כי תוכן אזהרה זו "ובנבלתם לא תגעו - ברגל", הוא גם החיוב לטהר עצמו ברגל.

שיטת רש"י זו, היא לשיטתו בש"ס. בגמ' איתא "אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו". ופירש"י "ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק בו כו' כד שמעתי, ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מובנבלתם לא תגעו", ומזה מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה משום הכניסה למקדש ועליה לרגל והבאת עולת ראיה - שהרי נשים אינן מחוייבות בכל זה, דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא: ועוד: זה שהארוסה "לא מטמאת לו" הוא בפשטות שוה ל"ולא מטמא" שעל הארוס הכהן, והרי אזהרת טומאת מת שעל הכהן היא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית. ואם כן מובן שגם זה שהארוסה "לא מטמאת לו" (מצד החיוב לטהר עצמו ברגל) היא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית.

ביאורים נוספים

• טז ב. חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. לקוטי שיחות חל"ב עמ' 58 (עמ' 71)

• כט ב. גזירה שמא יעבירנו. ובפני יהושע שם. שערי המועדים עמ' רלט (עמ' 227)

• ל א. דאיבני בחמיסר. (אם חייבים בפסח שני.) שערי המועדים ספירת העומר עמ' רסז (עמ' 258)

• לג ב. מחלוקת רבי גמליאל וחכמים. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 95 (עמ' 111)

• פד א. קידוש החודש על פי הראיה. התוועדויות תשמ"ה חלק א' עמ' 466 (עמ' 473)

• סיום המסכת, שליח ציבור מוציא את הציבור ידי חובתן. שיחות קודש תשל"ז חלק א' עמ' מ'. לערך: רבן גמליאל.

• ירושלמי פ"א ה"א. אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בשעירה היה מתכפר כהדיוט. לקוטי שיחות ח"ל עמ' 98 (עמ' 111)

ביאורי נשיאי חב"ד

• אדמו"ר הצמח צדק, "מסכת ראש השנה", צמח צדק על הש"ס, ברוקלין, תשנ"ה, עמודים עד-152, באתר HebrewBooks

קישורים חיצוניים

• מסכת ראש השנה