ניגון שאמיל
שאמיל הינו ניגון אותו לימד כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות ליל שמחת תורה אחרי הקפות וסעודת יום טוב - לפנות בוקר בשנת תשי"ט. קודם שלימד הרבי את הניגון, הקדים ואמר שניגון זה שמע מפי חסידים בליווי סיפור:
"לפני מאה, מאה וחמשים שנה, חיו בהרי קווקז שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כצפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקי המלוכה, ואף לא הגבלות בני תרבות.
כשהצאר החל להתפשט במלכותו, רצה לכבוש את הרי קווקז אלה. אלא, על אף שהיו לו הרבה חיילים ואנשי השבטים היו מתי מספר, ואף שהיו לו כלי נשק טובים יותר, לא יכול היה לכבוש אותם, עקב היותם על הרים גבוהים. עד שהשתמשו בהמצאה, אמרו להם שרוצים להשלים אתם והבטיחו להם כמה וכמה הנחות ובשעה שלקחו מהם את כלי נשקם, תפשו את ראשם ומושלם - שנקרא בשם שאמיל - והגלוהו לארץ גזירה.
בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של לתרבות, ועתה הוא משועבד וכו' ונתעורר בתשוקה עזה להרים הגבוהים, שם היה חפשי כנשר בשמים ושר ניגון זה שתחילתו געגועים וסופו תקוה שסוף סוף ישוב למקומו.
כשיהודים שמעו ניגון זה, התאימו אותו לאותיות שלהם ופירשוהו על ירידת הנשמה למטה בגוף. הנשמה היתה חצובה מתחת כסא הכבוד, וחציבה זו עצמה יש בה משום ירידה לגבי הנשמה, שכן בעצם היא במעלה גבוהה מזה, היא קשורה בקב"ה עצמו, ובמילא היא משוחררת מכל מיני כבלים, היא מאוחדת עם אלקות ככתוב חי ה' אשר עמדתי לפניו, לא היה עליו שום מושל ושולט ומקור חוצבה על ההרים הגבוהים, הרים אלו האבות, חג"ת דאצילות, ולמעלה מאצליות, עד לחג"ת שלפני הצמצום, ופיתו אותה, הוציאוה משם והורידוה למטה בגוף ונפש הבהמית, שהיא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. כשהנשמה מתבוננת במקור חוצבה, היא מתעוררת בצמאון גדול, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.
הן אמת, כוונת הירידה של הנשמה היא בשביל העליה הבאה על ידי עבודתה למטה, אבל, הרי זו ירידה גדולה, שיודע אדם באצמו איך שחטא ופגם ועבר את הדרך. וגם כשהוא מקיים תורה ומצוות, הרי זה בדרך מצות אנשים מלומדה ואף אם לא, הרי חסר השמחה, טוב הלבב, ריבוי שמחה וכו' וכו'. בכל אופן הרי הוא מוגבל ואין באפשרותו לפרש כנפיו כדרך הנשר בשמים, כי הוא מוגבל בהגבלות הגוף.
וכשהוא מתבונן בכך, הוא מתעורר בגעגועים להרים הגבוהים, שרש הנשמה, בעמדה בבחינת הרים אלו האבות, שמהם זה בא בירושה בכל אחד מישראל, בחינת הרים חג"ת דאצילות ואף למעלה מאצילות, עד להרים הבוהים שלפני הצמצום. זהו תחילתו של הניגון - הצמאון והגעגועים.
התנועה האחרונה שבניגון מביעה את התקוה שהוא בטוח שלא ידח ממנו נדח וסוף סוף יתעורר מהבירא עמיקתא ויגיע למחזו חפצו, למעלה מדרגתו הקודמת, שהרי זהו תכלית הירידה שהיא צורך העליה, הוא יגיע ויתאחד עם העצמות עצמה - לאשתאבא בגופא דמלכא.
ניגון זה הוא ניגון ש"ב בספר הניגונים.