אברהם מרדכי אלתר

האדמו"ר

רבי אברהם מרדכי אלתר היה השלישי באדמור"י גור ובעל האמרי אמת. בנו של רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. נולד ביום ז' בטבת תרכ"ו בעיירת גור בפולין ונחשב כאחד מראשי המנהיגות החרדית בתקופתו, מונה לאדמו"ר אחר אביו בעל "שפת אמת" בשנת תרס"ה, ושימש באדמורו"ת יותר מארבעים ושלש שנים. נפטר בשנת תש"י.

מלבד צדקותו וחסידותו, היה גם גאון אדיר ובקי עצום באלפי ספרים. בצעירותו היה נוהג לחתום את שמו בדף האחרון של כל ספר שסיימו. כך נתברר לבני ביתו בשנים מאוחרות, באיזה ספרים למד כבר אז. בין הספרים הבודדים ששרדו מספרייתו לאחר השואה, נמצא הספר עטרת ראש לאדמו"ר האמצעי, שהוא ספר בתורת הקבלה. רשומים בו ההערות רבות שרשם בשולי הדפים וחתימת ידו "אברהם מרדכי אלטר" בסוף הספר. מכאן שהספיק להשלים ספר זה לפני נשואיו, כלומר בטרם מלאו לו ט"ז שנה.

כתב ספר "אמרי אמת על התורה" (5 כרכים).

ידידותו עם אדמו"ר הרש"ב

השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד

יצחק קראוס. סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים, 235 עמ', 88 שקלים

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

רבי אברהם מרדכי היה ידיד של אדמו"ר הרש"ב. פעמים רבות התוועדו יחד עם רבי ירחמיאל יצחק מאלכסנדר, ורבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב. כמו כן השתתפו יחד באסיפות שונות לחיזוק היהדות. במכתב מאדמו"ר הרש"ב לבנו, הוא מספר כי רבי אברהם מרדכי שאלו בוגע למצב היהדות בסביבתו. הרש"ב משיב לו כי במצב הכללי הוא "אידישע גיגנט" (סביבה יהודית), אך המצב הרוחני ירד מאוד. הסיבה לכך היא - כותב הרש"ב -, היות ובעבר היו הבעלי בתים קובעים את לימודם בערב בבית המדרש, וממילא היו לומדים כראוי. מה שאין כן כהיום, החלו הבעלי בתים ללמוד בביתם, ואז כמובן נמשכים יותר בטבע לבלות עם משפחתם מה שגורם להפסקת זמני הקביעת עיתים לתורה.

ידידותו עם אדמו"ר הריי"צ

בשנת תש"ג כתבו רבי אברהם מרדכי ושאר גדולי ישראל בארץ הקודש מכתב לאדמו"ר הריי"צ על אודות הילדים הפליטים שהועברו לארץ ישראל על ידי הסוכנות הציונית והועברו על ידם תיכף לקיבוצים בכדי להעבירם על דתם, עם בשכנוע, ועם בכוח הזרוע. כשאדמו"ר הריי"צ קיבל את המכתב הוא נזעק וכתב מיד מכתבים לאגודת ישראל, אגודת חסידי חב"ד, אגודת האדמו"רים וועד הרבנים. כשלושים וארבעה אגרות כתב הריי"צ באותו זמן ובו הוא כותב בדמע לנוכח השואה השניה שממיטים הציונים על עם ישראל. בי"ג בניסן פנה אדמו"ר הריי"צ במכתב להרב אליעזרוב: תודיע בשמי להרב אלתר מגור, ולהרבנים, הרב סולובייצ'יק, סופר, סורוצקין, כהנמן, קרליץ, בשמי ובשם נשמות הקדושים להרכיב בית דין עליון ולתבוע לדין תורה את המוסדות ואת היחידים כדי למסור את הילדים הפליטים למוסדות חרדים

אדמו"ר הריי"צ היה שותף בהצלתו של רבי אברהם מרדכי מפולין הדוויה לארץ הקודש.

עם הרבי

בשנת תרצ"ה נסע הרבי בשליחות אדמו"ר הריי"צ כדי לנחם את האמרי אמת.

משפחתו

את דרכו המשיך לאחר פטירתו בנו רבי ישראל אלתר, הבית ישראל. לאחר פטירתו של הבית ישראל, הוכתר הבן השני רבי שמחה בונם אלתר, ואחר פטירתו של הלב שמחה הוכתר הבן השלישי רבי פנחס מנחם אלתר.