זמן
|
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
הזמן נמדד לפי רגע, שעה, יום ושנה, הנמדדים לפי מהלך השמש והירח המקיפים את כדור הארץ.
בריאת הזמן
בעניין בריאת הזמן על ידי הקב"ה, כותב אדמו"ר הזקן[1] בשם המגיד ממזריטש כי הזמן הינו דבר מחודש שנברא בבריאת העולם כיתר הברואים. כך גם כתבו רבותינו הראשונים הרמב"ם, רב סעדיה גאון[2] והרשב"א[3], וכך כותבים הרמ"ע מפאנו[4] ורבי עובדיה ספורנו[5].
הטעם לשיטתו של אדמו"ר הזקן היא, שהמציאות של הזמן והמקום מהווים יחד את מציאות של עולם מוגבל, עם הגבלות גשמיות.
ולדוגמא: אם מישהו ינסה לתאר לעצמו מצב בו העולם מאבד את מימד הזמן שלו – לא נשארת שום הגבלה גשמית, מכיוון שהאדם יכול תמיד לחזור בזמן ו'לתקן' את מה שהוא עשה, והוא נטול כל הגבלה.
וכן כאשר מאבדים את המימד של המקום מהעולם – מתבטלים ההגבלות הגשמיות: כולם נמצאים בכל מקום, כל אחד יכול להיות בשני מקומות באותה השעה, יכול להגיע לאיפה שירצה ולהיות איפה שרוצה. גם המשמעות של המצוות המעשיות מתבטלת, היות ואין משמעות להנחת התפילין על היד דווקא, כי אין מקום שנקרא קיבורת, ורבות הדוגמאות.
וממילא, זמן ומקום קשורים בהכרח אחד לשני, ובאותו רגע בו נוצרה מציאות של זמן, נוצרה ממילא המציאות של מקום גשמי ומוגבל, היות ואין משמעות של זמן אם אין שום הגבלה של מקום גשמי.
בזמן עצמו ישנם שני חלקים:
א. הזמן המשוער והנמדד, הוא פשוט שהוא נברא שהרי לפני בריאת העולם לא היה כלי למדידת הזמן על ידי השמש והירח.
ב. עצם המשך הזמן, וגם הוא נברא[6]. דהיינו: ברוחניות, לא קיים כלל מושג של זמן, דהיינו הנאה ותענוג שהוא רק בזמן מסויים, או הנהגה המוגבלת לזמן מסויים, אלא כל מציאות רוחנית היא נצחית והשפעתה ללא הגבלה. לכן גם אם אדם מקיים למשל מצוה שזמן קיומה הוא רגע אחד, אז התענוג וההנאה הרוחנית שנשמתו חווה ובעתיד עתידה גם נפשו לחוות היא נצחית ובלתי מוגבלת.
שיטת רבי צבי הירש מזידיטשוב
לפי שיטת רבי צבי הירש מזידיטשוב[7], הזמן אינו נברא מחודש שנברא בבריאת העולם, אלא הוא היה כבר קודם בריאת העולם.
הרב מזידיטשוב חולק על שיטת אדמו"ר הזקן, כיוון שמהנאמר במדרש[8]: "מלמד שהיה סדר זמנים קודם" ומהמובא בגמרא: "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם" מוכח כי הזמן היה קודם בריאת העולם. מכוח קושיות אלו סובר הרב מזידיטשוב כי המגיד לא אמר דברים אלו. אך הרבי כותב במכתב[9] שמוכרחים לומר כשיטתו של אדמו"ר הזקן, שהרי הראשונים גם הם סבורים כך, ועל הקושיות שהעלה הרב מזידיטשוב ישנם תירוצים בספרי גדולי ישראל[10], ו"סדר זמנים" הכוונה לשרש הזמן, שהוא עניין פחות מגושם מהזמן שכאן בעולם הזה.
קושיה נוספת היא, איך שייך לומר שבריאת העולם הייתה בכ"ה באלול[11] או בכ"ה באדר[12], הרי אם מציאות הזמן היא ברייה חדשה, לא היה קיים הזמן שנוכל לקרוא ליום הראשון כ"ה אדר (או כ"ה אלול), כאילו קדמו לו כ"ד ימים וכמה חדשים.
הרבי מתרץ על קושיה זו[13], כיון שהזמן (ככל הנבראים) נברא מאין ליש, וביכולתו של הקב"ה לברוא את הזמן כיום ראשון, כך ביכולתו לברוא יום שני בלי יום ראשון. כך גם לגבי התאריך, כ"ה אלול או כ"ה אדר, הקב"ה יכול לבוראם בלי כ"ד ימים קודמים.
כהגדרת העולם
בחסידות מוסבר כי הסיבה שהעולם מוגדר כזמן ומקום נובעת מהתהוותו משם אלוקים, ואילו הייתה התהוותו משם הוי' בלבד לא היה מוגדר מזמן ומקום[14]. אם כי שרשם של המקום וזמן עצמם הוא בשם אדנ"י[15].
מקום וזמן הם תחילת ההגבלה בהאור שאחר הצמצום. במדריגת העליונות זמן ומקום הם אותו דבר אבל באצילות הזמן ומקום הם שני ענינים.
בירידת העולמות נעשו הזמן ומקום יותר במציאות ויותר ניכרת כפי שיבואר: בהקו, שאין התחלקות ניכרת בו, יש מקום (במובנו המופשט היינו התחלקות). בתחילת הקו, במקום שדבוק באור אין סוף, הוא במדריגה עליונה, וכל מה שיורד למטה הוא במדריגה תחתונה והיינו שיש התחלקות (=מקום) מעלה ומטה. אף שחלוקת הספירות אינה ניכרת בהקו, כי הם בפשיטות והיוליות, מ"מ ישנם התחלקות.
באצילות מתגלים הערך ומדריגה, של המדריגות שהיו בהקו בהעלם, ובמילא ניכרים התחלוקת המדריגות. משום זה המקום (ההתחלקות) שבהם הוא יותר במציאות ויותר ניכרת.
וכן בזמן, אף שאפילו זמן רוחני, כמו שהוא בבי"ע, אינו באצילות ולמעלה מאצילות, מ"מ ישנם ענין הזמן והוא הקדימה והאיחור. במדריגת שלפני אצילות יש קדימה ואיחור בערך חשיבותם, שהמדריגה נעלית הוא יותר "קדום" ממדריגה תחתונה הימנה. גם, שהספירות משתלשלים זה אחר זה[16].
באצילות, הספירות משתלשלים זה מזה, דהיינו שהבינה משתלשל מהחכמה וכן הלאה. וכיון שכן הזמן יותר מורגש מכיון שהקדימה והאיחור (=זמן) שבהם מוכרח הוא במציאותם, שאי אפשר להיות ספירת הבינה קודם ספירת החכמה, ובמילא הזמן בהם הוא דבר בלתי נפרד ממציאותם.
בבי"ע יש זמן ומקום במובנו הרוחני, עד שבעשיה יש רק זמן ומקום גשמיים ואין זמן ומקום רוחני כלל[17].
ציור הזמן
הראגעטשאווער[18]. מביא חקירה במהות הזמן: האם זמן עשוי מנקודות או שהוא שטחי.
הבנת הדברים
כשאדם חוקר להבין את מהות הזמן, יתקל בבעיה. מצד אחד, בשביל למדוד זמן מוכרחים לומר שיש איזה שהיא מידת זמן קטנה מאוד שממנה נוצרות כל שאר מידות הזמן (כגון שניה, דקה, שעה,) שבצירוף עוד כמה כמוה ייבצר זמן ארוך יותר (כגון דקה שנוצרת משישים שניות). מצד שני, המידה הכי קטנה בזמן צריכה גם היא להיות מורכבת משני מידות זמן קטנות ממנה בשביל שתוכל ליצור אפילו רגע קטן של זמן. זה בגלל שהזמן בנוי שבכל רגע הוא מתקדם אפילו רגע קטן מאוד, ואם כן מובן שגם רגע הכי קטן, בשביל שייקרא רגע מוכרח גם הוא להיות עשויה מאפשרות לעבור מההווה לעתיד. אם כן הזמן עצמו הוא נע מנקודה לנקודה ולא שהנקודה עצמה היא הזמן. ולפי זה זמן אינה חיבור רגעים קטנים אלא מעבר מנקודת זמן אחת לשניה והזמן עצמו הוא שטחי, זה אומר שהזמן הוא עצם המעבר ולא השניה עצמה.
ומחקירה זו נוצרים שני אפשריות. או שזמן היא המידת זמן עצמה או שהיא גוף המעבר (לפעמים נקרא "עצם המתפשט"). לפי התפיסה שזמן עשוי ממידות זמן, אין לומר שזמן היא גוף המעבר, כי אז לא אפשרי לחוות את הזמן באופן נתפס ומוגבל. רק כאשר יש רגע שניתן לחוות, ייתכן התאספות של ריבוי חוויות היוצרות חויית זמן ארוכה יותר. לפי התפיסה שזמן היא שטח, אין לומר שזמן היא נקודות כי עצם הזמן היא מעבר מעבר לעתיד (הבנת ההבדל בין השיטות נראה דומה להבדל שבין אורות פשוטים לאורות מצויירים).
בחסידות
הרבי מביא[19] חקירה זו בכמה מקומות. ונראה שהרבי אומר בעצם שהזמן הוא שטוח.
הצ"צ[20] מביא משמעות שזמן עשוי מנקודות [21]מוגבלות.
בעבודת השם
המגיד ממעזריטש כותב[דרוש מקור], כי לצדיק אין קשר לזמן והוא מעל הזמן. שכן, כל הנאה גשמית היא תחת הזמן, והנאתה מוגבלת לאותו זמן בו האדם אוכל שותה וכו', אבל ברוחניות, לא קיים כלל מושג של זמן, דהיינו הנאה ותענוג שהוא רק בזמן מסויים, או הנהגה המוגבלת לזמן מסויים, אלא כל מציאות רוחנית היא נצחית והשפעתה ללא הגבלה. הצדיק אינו מתייחס כלל להנאה גשמית שהיא תחת הזמן והיא אינה תופסת מקום בעיניו, שכן ראייתו היא ראיה רוחנית ונצחית, ולכן הוא בוחר בחיים הנצחיים ולא בארעיים, הנקראים עולם השקר.
[זו אחת מהסיבות שברוב הקהילות החסידיות, נהגו שלא להקפיד על זמן תפילה בשבת, שכן בשבת מתגלה המציאות הרוחנית שלמעלה מהזמן, ולכן מי שדבוק בקדושת השבת כראוי, עליו להקדיש את מחשבתו ומאמציו בתפילה עצמה שהיא רוחנית, ולצאת מהראיה הגשמית של העולם, ולא להיות דבוק בזמן שהוא חלק מהראיה הגשמית, והשייכת לימות החול[דרוש מקור]].
ניצול הזמן
| ערך מורחב – שמירת הזמן |
בלוח היום יום לא' אייר מופיע הפתגם החסידים: "חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים.. זוהי ענינה של 'עבודה'; השעות צריכות להיות ספורות, ואזי גם הימים ספורים. כשיום הולך יש לדעת מה פעלו ומה יש לפעול בעתיד... בכלל, יש להשתדל שהמחר יהיה "יפה" הרבה יותר מהיום. ".
קישורים חיצוניים
- שלמה זרחי, זמן וסדר זמנים, הערות וביאורים ישיבה שע"י האוהל, י"א ניסן תשפ"ג עמוד 21
הערות שוליים
- ↑ בסידור שער הקריאת שמע, בדיבור המתחיל להבין פרק ראשון דקריאת שמע.
- ↑ אמונות ודעות מ"ג ד"ה והראיה הד'.
- ↑ שו"ת תי"ח.
- ↑ עשרה מאמרות, מאמר אם כל חלק א' פט"ז.
- ↑ בתחילת פירושו על התורה.
- ↑ ודלא כדעת העיקרים, עיין ספר המצוות לאדמו"ר הצמח צדק מצות האמנת האלקות פי"א ובכ"מ בעשרה מאמרות (ספר) לרמ"ע מפאנו (שם).
- ↑ בספרו ועשה טוב, קרוב לתחילתו.
- ↑ בראשית רבה רפ"ג.
- ↑ מובא בספר שערי אמונה עמוד קפח.
- ↑ ראה שומר אמונים ויכוח שני מי"ז. רבינו בחיי בתחילת פרשת בראשית
- ↑ לפי שיטת רבי אליעזר במסכת ראש השנה.
- ↑ לפי שיטת רבי יהושע שם.
- ↑ שם עמ' ק"צ.
- ↑ ספר המאמרים תרס"ה עמוד קפ, המשך תרס"ו עמוד רכח, גדול יהיה תשכ"ב סעיף ו'
- ↑ תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז', והערת הרבי במאמר גדול יהיה תשכ"ב (הערה 52).
- ↑ דהיינו ששורש כל הספירות הם אותו שורש (העיגול הגדול) ואינם תלויים זה בזה אבל מ"מ משתלשלים זה אחר זה.
- ↑ בשעה שהקדימו תער"ב ד"ה צו את אהרן תרע"ה (עמוד תתקכ ואילך) וד"ה כימי צאתך תשט"ז.
- ↑ ראה מפע"צ פ"ג.
- ↑ ראה י"ט כסלו תשי"ג (המניחים לא זכרו בבירור מה נאמר שם כמצויין בהנחות). התוועדות יום שמח"ת תשח"י (שיח"ק סי"א). י"ג תמות תשי"ט. בתשי"ג מבאר הרבי שיש ב' אופנים בזמן, והם: א) שטח, ב) נקודות. אם זמן הוא שטח אזי החיוב דק"ש הוא א' הנמשך ואין צריך להקדים ק"ש. אם הוא נקודות אזי כל רגע חל עליו חיוב חדש ויש חיוב להקדים. עד"ז ממש בתשי"ט אלא, שבתשי"ג הל' תשלומין הוא בנוגע לשטח, ובתשי"ט בנוגע לנקודות. בתשח"י מבאר: אם זמן הוא עצם המתפשט אזי הוקצה ליומו, אם זמן הוא נקודות מצטרפות אזי הוק' למצוותו, ואין להקשות מהל' בתשי"ג (שהחיוב על כל רגע), כי שם הכוונה הוא שהיות דכל רגע מתחדש חיוב, ע"כ אין להתעכב ולדחות ק"ש .
- ↑ מצוות האמנת אלוקות בסהמ"צ שלו.
- ↑ אבל הצ"צ מביא זמן כחלקים כדי להוכיח שזמן הוא נברא ומוגבל ויש לו תחילה - שזה גופא שאפשר לנו למנותו מוכיח על הגבלתו, ומוכחא מילתא שנברא הוא. אך בפשטות י"ל שכן הוא רק בהבנת השכל הנברא המוגבל בעצמו וע"כ הרהו מבין דברים שבעולמו באופן מוגבל. אך אליבא דאמת ענין הזמן הו"ע חיוני ורוחני ובלתי מוגבל והוא בא מהתהוות תמידית (ראה עטרת ראש פ"ב דענין שנה הו"ע הזמן והוא החיות האלוקי המחי' את החיצוניות - בחי' עולם. וראה שבועות רס"ה שהחיות הוא בבחי' רצו"ש. וראה סוף מצות האמנת אלוקות שהרצו"ש הו"ע הזמן.) ואף שמל' ענינו הוא לחלק ולהגביל הנה התחלקות זו י"ל בפשטות באה באופן דהמשכיות ולא כצירוף חלקים רק שבהבנת האדם התחלקות זו מושגת כחלקים רבים (ובאמת שבהרגשת האדם נרגש הזמן כהמשכיות ולא כצירוף חלקים). ובאמת זה מובן גם בשכל (מה שאומרים שהזמן הו"ע המשכיות). דהרי מה שאמרנו שזמן ע"פ שכל הו"ע צירוף חלקים ונקודות, הנה זה ודאי שהחיבור דשני הנקודות הו"ע חיוני ובלתי גבולי, ומאחר שהשכל מבין שצריך להיות חיות - וזהו"ע ההמשך והתזוזה שמרגע א' להב' - שעפ"ז מובן שכל ענין הזמן אינו טבעי וגשמי, א"כ גם השכל יסכים לומר שאכן הזמן הוא המשך א' ארוך, אלא שבהבנת האדם וחשבונותיו הגבוליות עולה הזמן כמוגבל.