ליקוטי אמרים - פרק מ"ב

ספר התניא
דף השער וההקדמה
דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט
ליקוטי אמרים
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג
שער היחוד והאמונה
הקדמה - חינוך קטן
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת התשובה
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת הקודש
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב
קונטרס אחרון
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט'

פרק מ"ב' הוא הפרק ה42 של ספר התניא.

הקדמה לפרק

פרק א

"והנה במה שכתבנו לעיל בענין יראה תתאה, יובן היטב מה שכתבו בגמרא על פסוק "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'. דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא "שואל מעמך" כתיב. אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום, כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם "רועים". ומשה רבינו עליו השלום הוא כללות כולם, ונקרא "רעיא מהימנא". דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל, לידע את ה', כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משורש נשמת משה רבינו עליו השלום, המושרשת בדעת העליון שבעשר ספירות דאצילות המיוחדות במאצילן ברוך הוא, שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'. ועוד זאת יתר על כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש. כי העבודה שבלב היא לפי הדעת, כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה". ולעתיד הוא אומר: "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי" וגו'. אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים; אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו. כנודע שדעת הוא לשון התקשרות, כמו: "והאדם ידע" וגו'. וכוח זה ומידה זו, לקשר דעתו בה', יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבינו עליו השלום. רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר, לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, כמו שכתבנו לעיל בשם הזוהר, דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, כמו שכתוב שם. והשנית היא יגיעת הנפש, שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה. כי שיעור שעה זו אינו שווה בכל נפש. יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדולת ה' - יגיע אליה היראה ופחד ה', כמו שכתב בש"ע א"ח סימן א': כשיתבונן האדם שהמלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו'. ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה, ולא תוכל למצוא במחשבתה האלהות כי אם בקושי ובחזקה. ובפרט אם הוטמאה בחטאת נעורים, שהעוונות מבדילים כו' [כמו שכתוב בספר חסידים סימן ל"ה]. ומכל מקום בקושי ובחזקה, שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול, להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בוודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל: "יגעתי ומצאתי - תאמין", וכדכתיב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". פירוש, כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, שהיא בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן, והיא היראה הטבעית המסותרת הנ"ל. רק שכדי שתבוא לידי מעשה בבחינת יראת חטא, להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה, צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביאה לבחינת מחשבה ממש שבמוח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעולתה מהכוח אל הפועל ממש, דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה מפני ה', הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו ובוחן כליותיו ולבו, וכמאמר רז"ל: "הסתכל בשלושה דברים" כו', "עין רואה ואוזן שומעת" כו'. וגם כי אין לו דמות הגוף, הרי אדרבה, הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראיית העין ושמיעת האזן על דרך משל; רק הוא על דרך משל, כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח איבריו, כמו קור או חום, ואפילו חום שבצפורני רגליו על דרך משל אם נכווה באור. וכן מהותם ועצמותם וכל מה שמתפעל בהם, יודע ומרגיש במוחו. וכעין ידיעה זו, על דרך משל, יודע הקב"ה כל הנפעל בכל הנבראים, עליונים ותחתונים, להיות כולם מושפעים ממנו יתברך, כמו שכתוב: "כי ממך הכל"; וזהו שאומרים: "וגם כל היצור לא נכחד ממך". וכמו שכתב הרמב"ם [והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמו שכתב הרמ"ק בפרד"ס], שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'. רק שמשל זה אינו אלא לשכך את האוזן, אבל באמת אין המשל דומה לנמשל כלל. כי נפש האדם, אפילו השכלית והאלהית, היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו, מחמת התלבשותה ממש בנפש החיונית המלובשת בגוף ממש. אבל הקב"ה אינו מתפעל חס ושלום ממאורעי העולם ושינוייו, ולא מהעולם עצמו, שכולם אינן פועלים בו שום שינוי חס ושלום. והנה כדי להשכיל זה היטב בשכלנו, כבר האריכו חכמי האמת בספריהם. אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים, בלי שום חקירת שכל אנושי, ואומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם" וכו', כנ"ל פרק כ'. והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש, מלוא כל הארץ כבודו ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו וליבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור - אזי תיקבע בלבו היראה לכל היום כולו; כשיחזור ויתבונן בזה, אפילו בהתבוננות קלה, בכל עת ובכל שעה, יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, שלא למרות חס ושלום עיני כבודו אשר מלוא כל הארץ, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, כנ"ל. וזהו שאמר הכתוב: "כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו", שהיא יראה המביאה לקיום מצוותיו יתברך בסור מרע ועשה טוב, והיא יראה תתאה הנ"ל. ולגבי משה, דהיינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלהית, מילתא זוטרתי היא כנ"ל, [שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גילוי במחשבה ממש, כידוע ליודעי ח"ן]. ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם, עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו, שהרי כשישן אין שום יראה ממנו. והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר, רק בעיני השכל, על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, שיודע שחיותו מלובש בתוכם. ואם כן, ככה ממש יש לו לירא את ה', על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין סוף ברוך הוא מלובש בהם להחיותם. הגה"ה: (וגם נראה בראיית העין שהם בטלים לאורו יתברך, בהשתחוואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם, כמאמר רז"ל על פסוק "וצבא השמים לך משתחוים", שהשכינה במערב, ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול. והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל, אף על פי כן, כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד, תיפול עליו אימה ופחד). ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים, הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום, ובין שהוא לבוש לבוש אחד, ובין שהוא לבוש בלבושים רבים. אלא העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד, להיות קבוע בליבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו, השמים והארץ ומלואה, הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה, ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם. וזה נכלל גם כן בלשון "אמונה", שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו, כמו אומן המאמן ידיו וכו'. וגם להיות לזיכרון תמיד לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמים, שהוא כעניין "שום תשים עליך מלך", כמו שנתבאר במקום אחר וכו', כי הקב"ה מניח את העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו עלינו וכו', ואנחנו מקבלים וכו'. וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת שמונה עשרה, אחר קבלת עול מלכות שמים בדיבור בקריאת שמע, לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו', כמו שנתבאר במקום אחר. "

מושגים יסודיים בפרק

הקודם: פרק מ"א

{{{רשימה}}}

הבא: פרק מ"ג