פרק טז של ספר התניא מבאר כללים גדולים בעבודת ה' של הבינונים. ראשית מבואר עיקר עבודתו היא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי של הלב, להוליד מבינתו אהבת ה' ויראת ה'. עוד מבואר שאף על פי שאין מוליד אהבת ה' בהתגלות לבו, יכול לעבוד את ה' על ידי אהבה המסותרת.
מבוא לפרק
לאחר שבפרקים הקודמים ביאר אדמו"ר הזקן את החילוק בין צדיק לבינוני, שב ומבאר אדמו"ר הזקן את עבודת הבינוני והיא שיהיה המוח שליט על הלב, וגם אם אינו יכול לעורר בלבו אהבה ויראה, די אם יעורר במוחו בעומק הלב דחילו ורחימו שכליים, על ידי התבוננות מעמיקה בגדלות ה'.
גוף הפרק
| פרק טז
|
פרק טז וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו*
| הגהה
|
| *(והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חן):
|
דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו [[גדולת אין סוף ברוך הוא]] דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ו|רוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותיה כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל*
אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמו שיתבאר לקמן באריכות:
|
סיכום הפרק
מושגים יסודיים בפרק