מחשבות זרות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־21:26, 26 באוגוסט 2016 מאת שלום בוט2 (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "מחשבה " ב־"מחשבה ")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מחשבות זרות הינו ביטוי כללי למחשבות הטורדות את האדם בשעה שהוא עוסק בעבודת ה' כגון בשעת התפילה או בשעת לימוד התורה.


מקור הביטוי

בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר הקשר בין האדם לבוראו התמקד בעבודת הקרבנות של הכהנים בבית המקדש.

כאשר האדם היה חוטא ופוגם בקשר בינו לבין הקדוש ברוך הוא, הוא היה צריך להביא קרבן אשם, על מנת לכפר על חטאו ולחזק את הקשר בינו לבין אלוקים. כך גם כאשר אירע לאדם נס, הוא היה צריך להביא קרבן תודה, ולהודות בבית המקדש לה'.

אחד מהדינים בהבאת הקרבן היתה, שהאדם צריך לטהר את מחשבותיו, ולכוון בשעת הקרבן רק על הענין לשמו הוא מביא את הקרבן, ובאם לא, הקרבתו אינה נחשבת והוא צריך להקריב קרבן נוסף. מחשבות אלו נקראות בספרות התורנית 'מחשבת פיגול', או 'מחשבת חוץ'.

עם חורבן בית המקדש, החליפה התפילה את עבודת הקרבנות בקשר שבין האדם לבוראו, והביטוי מהלכות הקרבת הקרבן נלקח בהשאלה למחשבות שאינם מענין התפילה הטורדות את האדם.

סוגים במחשבות זרות

ישנם סוגים שונים של מחשבות זרות, כגון הרהורים הקשורים לעניני פרנסה, המבלבלים את האדם ולא מאפשרים לו להתרכז, או מחשבות אסורות, כמו הרהורי עבירה, או הרהורי עבודה זרה.

למרות שבדרך כלל הביטוי מכוון כלפי מחשבות שונות העולות לאדם במוחו בשעת עבודת ה', במשמעות כללית יותר כל פעולה שהאדם עושה מתוך נגיעות אישיות, נחשב הדבר כ'מחשבה זרה', היות שמחשבות ואינטרסים אלו 'זרות' לענין שבו הוא עוסק[1].

התורה אוסרת על האדם להרהר במחשבות זרות[2], אך באם הדבר לא התבטא במעשה בפועל, האדם אינו נענש על המחשבה, היות ולא ניתן להעניש אדם על דברים שבמחשבה.

התמודדות עם מחשבות זרות

התמודדות כללית

במכתב שהרבי השיב ליהודי שהתאונן שיש לו מחשבות זרות המבלבלות אותו, הרבי הורה לו לבדוק את התפילין שלו שתהיינה כשרות כדין. [3] בהזדמנות אחרת הורה הרבי[4] לשנן בעל פה את תחילתו של פרק מ"א בספר התניא (עד המילים "לפני המלך"), קטע העוסק בכך שהקדוש ברוך הוא משגיח באופן תמידי על האדם, ולחזור מידי בוקר על קטע זה קודם התפילה.

בשעת התפילה

בפרק כ"ח בספר התניא, אדמו"ר הזקן אומר שכאשר נופלות לאדם מחשבות זרות בשעת התפילה או הלימוד, הוא צריך להתעלם מהן ולהתאמץ להתבונן ולהתעמק בתפילה או בלימוד, ולא לנסות לברר מאיפה עלו לו מחשבות אלו ולהסיר את הבעיה מהשורש.

הוא מסביר, שהסיבה לכך היא מפני שהמחשבות זרות שנופלות לרוב האנשים אינם מחשבות 'זרות', אלא מחשבות שמגיעות מהאדם עצמו, כלומר שמחשבות אלו כבר עלו לאדם בעבר, וכעת הם רק עולות וצפות, ולכן, אין ענין להילחם עם המחשבות הזרות שעולות לאדם, אלא הדרך להתמודדות איתן היא פשוט להחליף אותן במחשבות אחרות.

בפולקלור החסידי

בסיפורי חסידים מופיע שאחד מחסידי פולין שאל את אדמו"ר המהר"ש מדוע חסידים לא מתפללים בחיפזון, כדי לקצר את זמן התפילה ו'לברוח' מהמחשבות זרות שעולות להם בשעת התפילה, והמשיל זאת ליהודים הנוסעים בעגלה ובאים נערים ומתחילים ליידות עליהם אבנים, ובודאי שהעצה במקרה שכזה היא להצליף בסוסים ולברוח מהמקום.

ענה לו הרבי: עצה זו נכונה כאשר הנערים רודפים אחרי העגלה, אבל כאשר הם הצליחו לעלות על העגלה, לא יעזור להצליף בעגלה ולמהר את נסיעתה, אלא יש לעצור את העגלה, להיאבק איתם ולגרשם[5].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שיחת י"ב תמוז תשי"ג ועוד.
  2. דבר זה נלמד מהפסוק (במדבר טו, לט): "ולא תתורתו אחרי לבבכם", הנאמר בקריאת שמע.
  3. אגרות קודש תש"כ חלק י"ח, עמ' ער.
  4. אגרות קודש חלק ט"ז עמ' רסג.
  5. נתפלי צבי גוטליב, פניני הכתר - תפילה, עמוד 357.