עליית החסידים
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז ביניהם רבים הקשורים לבעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת תקל"ז והתיישבה בגליל, זו הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו בבת אחת באותה תקופה.
השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש, ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. על מנת לאפשר את פרנסתם של העולים הוקמה ברוסיה הלבנה קופת מעות ארץ הקודש.
עליות חסידים מוקדמות
כבר בחיי הבעל שם טוב ובשנות פעולתו העיקריות, בשנת ה'ת"ק התארגנו עליות חסידים של יחידים וחבורות שהתיישבו בגליל, בצפת ובטבריה
רבי אברהם גרשון מקיטוב גיסו של הבעל שם טוב עלה כנראה בשנת ה'תק"ז, התיישב בחברון בהמשך עבר לירושלים ובה הצטרף אל ישיבת המקובלים בית אל שהוקמה על ידי ר' גדליה חיון ב- ה'תצ"ז, ובראשה עמד החכם התמני ר' שלום שרעבי משנת ה'תק"י.
רבי נחמן מהורדנקא תלמידו של הבעש"ט עלה לארץ ישראל עוד לפני שנת ה'ת"ק, יחד עם בנו רבי שמשון חיים, אך חזר לחו"ל בהשפעת חלום שרמז לעדיפות דרכו של הבעל שם טוב בעבודת ה' שלא על ידי סיגופים. ושוב עלה לארץ ישראל באלול תקכ"ד, ערב ראש השנה תקכ"ה, עם הקבוצה הראשונה המאורגנת של תלמידי הבעש"ט, יחד עם רבי מנחם מנדל מפרמישלן, בספינת עולי-רגל שהייתה יוצאת מדי חודש אלול מאיסטנבול שבטורקיה לעבר נמל יפו. מאז שהה בעיר טבריה. בשל המספר הקטן יחסית של העולים בעלייה זו, אין עלייה זו נמנית על ידי ההיסטוריונים כעלייה החסידית הראשונה, וכעליה הראשונה נחשבת עליית החסידים משנת תקל"ז.
חסידות קרלין הייתה פעילה מראשיתה ביישוב בארץ ישראל. רבי יעקב בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין, עלה לארץ ישראל בסביבות שנת תק"ל והקים את הגרעין החסידי הראשון בארץ.
עליית תלמידי המגיד ממזריטש
רבי מנחם מנדל מויטבסק נחשב עד עלייתו לארץ, לרבם של חסידים בבלארוס ובליטא[1]. בשנת תקל"ז עלה לארץ ישראל בראשות שיירה שמנתה מעל 300 איש שבגרעינה קבוצה מחסידיו, עלייה זו היוותה חמשה אחוזים מכלל (6000) היהודים בארץ ישראל. בתחילה אדמו"ר הזקן הצטרף אליהם אך בדרך שוכנע על ידי רבי מנחם מענדל ורבי אברהם להישאר על מנת להנהיג את החסידים ברוסיה הלבנה וליטא[2] נעצר בדרכו.
אחת מהקבוצות של השיירה הקדימה להפליג בעונה שטרם הייתה בטוחה להפלגה. הספינה אליה הצטרפו טבעה באזור חצי האי קרים. מתוך 83 יהודים שהיו בספינה זו ניצלו רק כ-30 חלקם שבו על עקבותיהם וחלקם המשיכו בנחישות לארץ ישראל[3].
עלייה זו פגשה בארץ עלייה נוספת של כ-130 יהודים מצפון אפריקה, כנראה מתוניס אף הם הגיעו באותה תקופה והתיישבו בגליל.
ההתיישבות
כאשר הגיעו החסידים לארץ ישראל והתיישבו בצפת המשיכו לרדוף אותם כתבי החרמות של המתנגדים מאירופה, כחלק מן הפולמוס נגד החסידות. כתבי ההתנגדות הללו עוררו את האשכנזים בארץ ישראל לרדוף את העולים החדשים, ואליהם הצטרפו גם הספרדים מארץ ישראל. עם זאת, למרות המחלוקת בין ה"מתנגדים" תלמידי הגר"א המכונים גם בשם הפרושים לבין החסידים, לא נמנעו קהילות המתנגדים שבליטא לשלוח כספים אל העולים החסידים שבארץ, בטרם עלו הפרושים אליה כ-40 שנה מאוחר יותר, כמו כן מאוחר יותר באחת מהמחלוקות בענייני חלוקת הכספים שהייתה בתוך עדת הפרושים בירושלים בינם לבין עצמם , הם מינו לבוררות והכרעה בנושא זה דווקא שני חכמים שהיו מחסידי חב"ד שבחברון.
התנגדות אליהם, הביאה לכך שבשנת תקמ"א חלק מן החסידים עברו מצפת להתגורר בטבריה ובשנת תקמ"ה בשל מגפה שפקדה את צפת עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין בה לא הייתה המגפה. בטבריה זכו החסידים לכבוד רב מידי היהודים הספרדים בני העיר. בשל הסכנה ליהודים אשכנזים לגור בירושלים, בעקבות החובות שהותיר אחריו רבי יהודה החסיד, לא התיישבו עולים אלה בה.
החסידים הרחיבו את תחום המחיה של היישוב היהודי בעיר טבריה, ואף הקימו מבנה שבו שכנו בית כנסת, דירה, ומקווה טהרה (כיום משמש המבנה את חסידות קרלין).
ב-תקמ"ח נפטר ר' מנחם מויטבסק וההנהגה עברה אל ר' אברהם הכהן מקאליסק עד פטירתו בשנת תק"ע. החסידים שלחו לקהילות ישראל ברוסיה וליטא שליחים מדי שנה ובידם אגרות על המצב בארץ ישראל ועל חשיבות היישוב בה, השליחים אספו כספים לטובת היישוב בארץ במסגרת קופה שרכזה את משלוח הכספים לישראל ונקראה קופת מעות ארץ הקודש, וכן עודדו והדריכו את הרוצים לעלות לארץ ישראל בעקבותם. בין העולים בעקבות היישוב החסידי נמנית קבוצה של חסידי אוקראינה ופולין, בראשות ר' יעקב שמשון משיפיטובקה ואדמו"רים נוספים שעלו בשנת תקנ"ד. בטרם עלייתו עבר ר' שמשון אצל יהודי ארצות המזרח בשליחות החסידים שבארץ. בשנת תקנ"ח עלה ר' זאב וולף מטשארניאוסטרא. ובאותה שנה בא לארץ נכד הבעל-שם-טוב רבי נחמן מברסלב אשר שהה בארץ כחצי שנה אך חזר שוב לרוסיה הלבנה. עלייתם של דמויות בולטות אלה עשו רושם ופרסום רב בקרב בני הגולה.
מלחמות נפוליאון ומסע נפוליאון בארץ ישראל בשנת תקנ"ט הקשו על יהודי אירופה לעלות לארץ.
ב-תקס"א פרצה מחלוקת-דעות בהבנת מהות החסידות, בין ר' אברהם מקאליסק לבין אדמו"ר הזקן, מחלוקת זו הביאה לעזיבתם של קבוצת חסידים מטבריה לחברון וליצירת קהילת חסידי חב"ד בה. בעקבותיהם עלו חסידי חב"ד נוספים ותרמו לחיזוק משמעותי של היישוב היהודי בחברון.
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ↑ ראה שיחת ליל שמח"ת תשמ"ח (סעיף י"ט) שהרבי מחשיב את רבי מנחם מענדל מויטבסק כמנהיג החסידים מאז פטירת הרב המגיד עד הסתלקותו, וממילא גם עליו להימנות ברשימת הנשיאים של חב"ד.
- ↑ בית רבי ז', ב.
- ↑ שלום דובער לוין, תולדות חב"ד בארץ הקודש עמ' א', באתר היברו בוקס.
.
