שלום בער פרידמן
ר' שלום בער פרידמן נולד בח"י ניסן תרצ"ב, בעיירה דונילוביץ' שברוסיה הלבנה, לאביו הרב ישעיהו פרידמן. אביו, שהיה מהתמימים בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, קרא לבנו על שם כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע. אב המשפחה איחד תורה וגדולה על שולחן אחד: הוא היה שוחט, מוהל, שימש כמו"צ בעירו, ובנוסף לכל זאת היה סוחר מצליח בפרוות.
איש חסיד היה ר' שלום בער, ומקושר בכל נימי נפשו למשלח, הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א, ואף הוא קירבו בקירוב אחר קירוב בחיבה יתירה וגלויה. מלבד התייצבותו הבלתי-נלאית לקיום מבצע הקודש והוראותיו הקדושות של הרבי, לא החמיץ ר' שלום בער הזדמנות כדי לנסוע לחצרות קדשנו ולהסתופף בצילא דמהימנותא.
סיפור הצלתו
עוד בילדותו ספג שלום-בער את הטרגדיה הראשונה בחייו: אימו מרת חסיה בוניא, נפטרה לבית עולמה. נוסף על עול הפרנסה נפל גם עול הטיפול בילדים הרכים על אביו. אולם לא ארכו הימים, ונתרגשה עליהם צרה גדולה פי כמה וכמה, עם פרוץ מלחמת העולם השניה ועימה שואת יהודי אירופה. מכל משפחתו נותר שלום-בער שריד יחידי, והזכרון המוחשי שנשא היה סיפור הצלתו בנס, אותו סיפר פעמים רבות:
בימים הראשונים לאחר שנכנסו הגרמנים לעיירה, הוציאו מספר מסויים של אנשים מהעיירה ולקחום מרחק חמשה קילומטר בתוך היער, שם היה בית גדול שהגרמנים רצו להתיישב בו. מכיוון שהבית עמד שומם זה זמן רב, היה צורך באנשי מלאכה שיעסקו בשיקום הבית - נגרים, בנאים ועוד. כך נמשך הדבר תקופה ארוכה, כשהחיים בתוך העיירה נמשכים, לכאורה, במסלולם הרגיל.
עד שהגיע היום הגורלי, בו הגיעו הגרמנים ימ"ש בכוחות גדולים במטרה לחסל את כל היהודים הנמצאים בגטו. באותו יום שהה שלום בער באותו בית גדול בלב היער, לשם נשלח יום קודם לכן כעוזר של הרופא שהוזעק למקום על ידי הגרמנים. אביו החליט לשלוח את הבן הצעיר משום שסבר כי משם ייקל עליו לברוח.
בשעת מוקדמת לפנות בוקר, התעורר שלום-בער בבעתה ובאוזנו מגיע קול שאון גדול. הוא הציץ מהחלון, וראה שתי משאיות עמוסות בחיילים גרמנים נכנסות למבנה העבודה המאולתר. פחד ואימה אחזו את הילד, והוא הבין כי משהו חמור מאוד עשוי לקרות.
ואכן, כשהאיר יום החלו השוטרים הפולנים ביחד עם החיילים הגרמנים לרכז את כל הצעירים בקומה שניה של אחד המבנים (העיירה דונילוביץ' שכנה במקום שהיה שייך פעם לפולניה, והשוטרים שם היו פולנים שששו ושמחו לעזור למלאכי החבלה בהשמדת בני עמנו). האנשים הצטופפו בחדר הגדול, ופתאום ניתנה פקודה מהגרמנים שכל הנשים והבנות ייצאו החוצה. הפחד החל להזדחל ללב האנשים, והוא הפך לבעתה מוחשית ומזויעה כאשר הגיע לאוזניהם קול היריות...
לפתע הבחין שלומ'קה באחד משכניו שהיה נגר, שאחז בידו גרזן והחל לנפץ את אחד החלונות. הנגר קפץ החוצה, אחריו קפץ אחיו המבוגר של שלום-בער, ארי' לייב, ומבלי להסס שניה אחת זינק שלום-בער בעקבותיהם מבעד לחלון. כאמור, היה עליהם לצנוח מגובה של שתי קומות, ובאורח פלא לא נשברו עצמותיהם לחתיכות. ר' שלום-בער סיפר תמיד שהרגיש ממש כאילו הוא נוחת על מצע רך של כותנה שהחזיק ותמך בגופו.
מן הפח אל הפחת נפלו השלושה היישר לחצר השורצת גרמנים ושוטרים פולנים. ארי' לייב החל לרוץ לצד ימין, הנגר החל לרוץ ישר לכיוון היער, שבריר רגע חלף, ושלומ'קה החל לרוץ בעקבותיו של הנגר אל תוך מעבה היער. כך רצו מספר דקות, שבמרחק מה מאחריהם דולקים רודפיהם - שני שוטרים פולנים. לאחר זמן זה חש שלומ'קה כי נשימתו נעתקת ואינו מסוגל לרוץ יותר. הוא צעק לנגר שרץ כמה מטרים לפניו שיחכה מעט, כי אין בכוחו להמשיך. הנגר נענה לו שיתחבא כמוהו אחר אחד העצים. הם התחבאו והמתינו מספר דקות, וכאשר חלף השוטר הראשון לידו של הנגר, רוצץ הלה את גולגלתו בגרזן שבידו ושניהם המשיכו לרוץ.
בינתיים המשיך השוטר השני לרדוף אחרי השניים. אחרי כמה דקות נשמע קול יריה. שלום-בער מרגיש את הכדור חולף בשריקה ליד אוזנו. יריה שניה, והפעם מרגיש שלום-בער כאב בין הצלעות. הוא מושיט את ידו למשש את מקום הכאב, והיא יוצאת משם מגואלת בדם. שלום-בער מחליט ליפול ולעשות את עצמו ללא רוח חיים (שנים רבות אחר-כך יספר איך ה' עשה איתו חסד וחנן אותו בכשרון "משחק" שכזה, שהציל את חייו).
לאחר שהשוטר הסתלק מהמקום, התרומם שלום בער בקושי רב ודידה לעבר הבית הראשון בכפר הסמוך. היה זה בית של גוים. האיכרה הכניסה את שלום-בער לביתה, ונתנה לו מטלית רטובה לחטא את מקום הפצע. הוא ניגב את הדם, ואז ראה כי בצד גופו שני חורים - אחד מגבו ואחד בבטנו, ורווח לו. הסתבר לו שהכדור יצא מגופו.
זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית בעלה האיכר של האשה, והחל לחקור מיהו הילד הלזה. שלום-בער ניסה להמציא סיפור שהוא שיחק ביער ונפל ונפצע ונכנס לכאן, אך הגוי אמר לו שהוא כבר יודע על מה שהיה היום בעיירה, ושכמה "ז'ידים" ניסו לברוח מגורלם, ויצא מהבית. שלום-בער שוב ראה שסכנה לפניו, ונמלט תיכף מהבית. הוא רץ כמה מאות מטרים, ושם מאחורי גזע של עץ עבות ראה כיצד אותו איכר נכנס בשנית לבית - בלויית שוטר פולני... חייו של שלום-בער ניצלו פעם נוספת.
שלום-בער המשיך להמלט על נפשו בתוך היער, עד שפגש בחבורה של פרטיזנים, עימם חי כ"פרטיזן" עד סיום המלחמה. לאחר מכן שירת בצבא הרוסי. אך "חייל" נשאר עד סוף ימי חייו.
באיטליה
בשנת תשי"ט עלה ר' שלום-בער לארץ ישראל, שם נשא לאישה את רעייתו מרת גיטל ונולד לו בנו הבכור ר' ישעיהו. לאחר מספר שנים, לרגל עבודתו, לקח שלום-בער את משפחתו ומטלטליו, ועבר לגור במילאנו שבאיטליה.
כשנכנס לבית-הכנסת "אוהל יעקב" במילאנו, ניגש אליו רבה של מילאנו, שליחו של הרבי לאיטליה הרב גרשון מענדל גרליק, ושאל אותו "מאין יהודי".
ר' שלום בער ענה לו כי שמו שלום דב בער פרידמן, בנו של הרב ישעיהו פרידמן שהיה "תמים" בתומכי תמימים ליובאוויטש.
הניצוץ החסידי שפיעם בנשמתו של ר' שלום-בער עוד מילדותו בעיירה דונילוביץ', מצא שוב את מקורו והפך מיום זה ואילך לשלהבת גדולה. ידידות אמיצה ועמוקה נקשרה בינו לבין הרב גרליק עד יומו האחרון.
תוך זמן קצר נכנס ר' שלום בער לקלחת הפעילות החב"דית, ופתח מסעדה כשרה למהדרין בתוך בית הכנסת "אהל יעקב", ששימשה במשך שנים רבות כבית-תבשיל הכשר למהדרין היחיד בכל מילאנו.
בעקבות הקמת המסעדה, נטל על עצמו ר' שלום בער לבנות מקווה חב"ד תחת בניין בית ספר חב"ד במילאנו. ר' שלום בער טיפל בעצמו בהקמת המקווה וסיפק את הבנאי שבנה את המקווה יש מאין. הבנאי, גוי איטלקי, היה השומר במשרדו של ר' שלום בער, ורק בשל לחציו ודברי השכנוע של ר' שלום בער, נכנע העובד לקבל על עצמו את המשימה הקשה - לבנות את המקווה, לפי כל הדקדוקים הנהוגים בחב"ד, מתחילה ועד סוף. בנוסף לכך אסף ר' שלום בער את הכסף הנדרש להוצאות הבניין.
מפעילויותיו כשליח הרבי
אולם את פרסומו הרב ביותר כאיש של חסד קנה לעצמו ר' שלום בער בזכות הידוריו בקיום מצוות הכנסת אורחים.
החל משנת תשל"ד לערך, החל ר' שלום-בער לנסוע מידי חודש ללאדיספולי כדי לארגן פעולות של הפצת היהדות בקרב הפליטים שיצאו מרוסיה בסוף שנות הלמדי"ם. יותר מכך לא היה יכול לעשות, משום שמקום מגוריו היה במילאנו - כשבע-מאות ק"מ צפונית משם - ושליח קבוע במקום עדיין לא היה, והאפשרות היחידה לפעולה הייתה רק על ידי נסיעותיו התכופות לשם.
לאחר כמה שנים, עם גבור זרם הפליטים מרוסיה, ומספר הפליטים שהתגוררו בעת ובעונה אחת בלאדיספולי עמד על כחמשת אלפים - החליט ר' שלום-בער שלפחות בחודשי תשרי וניסן יעתיק את דירתו עם משפחתו ללאדיספולי, על מנת לארגן לפליטים את תפילות ומצוות תשרי ואת סדרי חג הפסח. כאשר נודע שלאדיספולי תהיה עיירת המעבר הקבועה (לפני כן שוכנו הפליטים בעיירה אוסטיה, כשישים ק"מ מרומא, אליה נסע בשנים הראשונות) - החליט ר' שלום-בער שהגיע הזמן לארגן לפליטים פעילות קבועה, והחל לנסוע למקום פעמיים בחודש, ושהה שם כל פעם במשך מספר ימים.
אולם גם בזאת לא הסתפק ר' שלום-בער, והוא חפץ מאוד להביא למקום שליח קבוע. בהתייעצות עם הרב גרליק והרב יצחק חזן שאל את כ"ק אדמו"ר שליט"א האם לחפש שליח דובר רוסית למקום. הרבי הסכים, והשליח נמצא בדמותו של הרב צבי-הירש ביסק, שנולד במוסקבה ויצא ממנה בגיל עשר.
ר' שלום-בער דאג לכל הדרוש עבור השליח בגשמיות, כולל הקמת מבנה קבוע עבור "בית חב"ד" בלאדיספולי. הדבר היה חשוב במיוחד משום שהרב ביסק לא היה דובר את השפה האיטלקית, ואת כל העניינים האירגוניים שהיו קשורים עם עובדים ופקידים מקומיים עשה ר' שלום-בער. את הפעילות הקבועה עם הפליטים במשך כל ימות השנה - שיעורי-תורה, תפילות, מבצעי המצוות ועוד - עשה מעתה הרב ביסק. מאוחר יותר החלו להגיע לעיר גם פליטים מאיראן, ור' שלום-בער גייס למלאכת הפעילות עימם את ר' מיכאל נמדר דובר הפרסית, חסיד חב"ד ואיש עסקים ממילאנו.
עם זאת, לא חדל ר' שלום-בער מלפקוד את העיר, והמשיך לבוא לעיר לחודש החגים ולפסח - עם כל בני משפחתו - כדי לארגן את מבצעי החג הגדולים. מדובר היה בסעודות לאלפי אנשים, שהיו כרוכים בשכירת אולמות, אירגון מטבחי ענק כשרים, השגת כמות עצומה של מוצרי מזון כשרים למהדרין, ועוד ועוד - פרוייקט שר' שלום-בער לא ויתר עליו, וביצע בעצמו על הצד הטוב ביותר.
נאמן לשיטתו של הרבי, שעל מנת לקצור רוחניות יש להעניק ליהודים גשמיות, יזם מכירת מזון כשר לפליטים במחיר הקרן במשך כל ימות השנה. את ההפסדים מה"עסק" מימן ר' שלום-בער מכיסו הפרטי.
גולת הכותרת היא, שני לילות הסדר הענקיים שהיה עורך מידי שנה לאלפי יהודים בלאדיספולי. באחת השנים הגיע מספר הפליטים בעיר לעשרת-אלפים.
התענוג הגדול ביותר שלו היה לנסוע ולקבל בעצמו את המצות מיד כ"ק אדמו"ר שליט"א עבור סדרים אלה. וכשהרבי אמר לו את המילים: "דאס איז פאר די אידן אין לרדיספולי" [= זה עבור היהודים בלאדיספולי] - נתן לו הדבר את הכוחות והחיות לכל המבצע האדיר. ב'סדר' עצמו, היה מסביר ליהודים בהתרגשות את הזכות הגדולה שיש להם שקיבלו מצה מהרבי מליובאוויטש, והיה מזמינם לבוא אחד אחד לשולחן והיה נותן להם חתיכה מהמצה של הרבי.
ר' שלום בער היה גם סוחר טוב. הוא ניצל את כשרונותיו במסחר גם על במת הנאומים. תמיד בסוף כל נאום, וגם בשיחות פרטיות, היה מאחל לכולם כי בשנה הבאה כשישבו הם במקומות מגוריהם, יוכל הוא להתאכסן אצלם ולאכול סעודות יום טוב כשרות למהדרין. פעמים רבות אירע, שלאחר נאומיו נגשו אליו יהודים נרגשים ביותר, והבטיחו לו כי יוכל לבוא אליהם, מיד לאחר בואם לארצות הברית, להתאכסן ולסעוד מזון כשר למהדרין. ואמנם, עשרות בעלי תשובה, שומרי תורה ומצוות, יצאו מושפעים מלאדיספולי.
בהיותו בעיר לאדיספולי פעל ר' שלום בער גם בקרב היהודים פליטי איראן שמאות מהם באו לאיטליה במהלך השנים תש"מ-תש"נ, ודאג להבאת אברך דובר פרסית, הרב מיכאל נמדר ממילאנו, לקראת החגים. הרב נמדר פעל במרץ, והשקיע מממונו לפעילויות שונות להפצת המעיינות בקרב פליטי איראן, עד להבאת שליח קבוע שפעל להפצת היהדות בקרב יהודים אלו.
בשנת תשל"ז סיפר הרב גרליק לר' שלום בער, כי בעוד תקופה קצרה אמור להגיע השליח לרומא, הרב יצחק חזן, וישנם הכנות רבות שצריך לעשות טרם בואו. למרות עבודתו במילאנו, לא היסס ר' שלום-בער לרגע, והחליט להתמסר לעזרתו של שליח אותו לא הכיר ולא ראה מעולם.
"השליח הנודד" של איטליה נסע מיד לרומא הבירה - מרחק 650 ק"מ ממילאנו - והחל לבצע את כל ההכנות הדרושות לבואו של השליח.
כך גם בבולוניה. העיר ידועה בזכות המוסדות הגבוהים ללימודי רפואה השוכנים בה, ומחמת תנאי לימוד הרפואה בארץ, הגיעו לעיר זו במרוצת השנים אלפי סטודנטים מישראל כדי להשתלם בה לתואר דוקטור. כשראה הרב גרליק כי אין דואג לרפואתם הרוחנית, החליט להביא גם לעיר זו שליח מיוחד.
ושוב, ר' שלום-בער דאג למצוא דירה לשליח, מצא מקום מתאים לפעילות, עשה את שאר הסידורים הדרושים, ולקח על עצמו אחוז גדול מהתקציב החודשי, ואת הסכום הוא מעביר מידי חודש לידי השליח, ללא יוצא מן הכלל.
מקוואות היו ה"זהיר טפי" של ר' שלום-בער. הוא עסק בהקמתם של כל מקוואות חב"ד הקיימים היום באיטליה.
חיבה מיוחדת הייתה לר' שלום בער לעיר ילדותו של הרבי, דנייפרופטרובסק, שם הזמינו השליח הרב שמואל קמינצקי לבוא ולערוך את סדרי הפסח "כמו בלאדיספולי". ואכן היה מגיע לשם ולא רק בפסח, ופועל שם בהתלהבות.
התקשרות
פעמים רבות במהלך השנה היה ר' שלום בער מגיע ושוהה במחיצת הרבי. גם כשהיה מגיע לניו-יורק לצורך עסקיו, נהג לקבוע את סדר יומו ופגישותיו העסקיות לפי המתרחש בבית חיינו - 770. כל רגע פנוי שהיה בידו נוצל לשהות בבית חיינו. בתפילות, בחלוקת דולרים ובהתוועדויות של הרבי ביומי דפגרא. בשבתות בהן לא התקיימה התוועדות של הרבי, נהג לשבת ולהתוועד בהתוועדויות חסידים.
הוא היה מגיע בקביעות לחג הגאולה י"ב תמוז, משם היה מקבל ברכת הדרך לנסיעתו השנתית ליפן לרגל עסקיו. פעמים רבות סיפר על הוראות שונות שקיבל בקשר עם נסיעותיו אלה. בהתוועדויות הורה לו תמיד הרבי לומר 'לחיים' על כוס גדולה. כשהגיע לרבי לרגל העליה לתורה בבר-מצוה של בנו אריה לייב, ביקש הרבי שאחר קריאת-התורה תיכנס כל המשפחה לגן עדן התחתון, שם העניק הרבי תניא עם חתימתו הק' לכל האנשים, וסידור תפילה לכל הנשים.
פעם אחת החליט ר' שלום-בער להתענות תעניות בה"ב. בהגיעו ל'יחידות' אצל הרבי, התלוננה רעייתו בפני הרבי על כך. הרבי עשה בידו תנועה של תמיהה, ואמר: "איך דארף דאך האבן געזונטע שלוחים וואס זאלן פארן קיין בולוניה, רוים, מילאנו" [=הנני זקוק הרי לשלוחים בריאים שיסעו לבולוניה, רומא ומילאנו). המסר היה ברור: ר' שלום בער היה 'שליחו הנודד' של הרבי באיטליה. תביעתו של הרבי ביחידות פעלה עליו והגבירה את פעולותיו והתעסקותו במבצע הרבי בערי איטליה ובכלל.
פטריתו
בג' תמוז תשנ"ו ביקר ר' שלום-בער ב - 770. זמן קצר לאחר שחזר לאיטליה, נפל למשכב שממנו לא קם. ליבו אמר לו לקום ולנסוע לארץ ישראל, שם עשה את הימים האחרונים לחייו, ונלב"ע י"א אלול תשנ"ו ונטמן בהר-הזיתים בירושלים.