חלב אם

חלב אם הוא מקור התזונה העיקרי של תינוק, והביטוי החיצוני בגוף האשה לכך שהיא יכולה כבר להניק, הוא אחד מסימני בגרות.

בפנימיות התורה, משמעות היניקה הוא ההגדלה הנעשית במידות על ידי המוחין.

בגוף האדם

האיברים מהן יונקים התינוקות הן חלק מסימני בגרות המופיעים אצל האשה בקירוב לגיל בהן היא מתחייבת במצוות.

הגמרא במסכת ברכות מספרת על דוד המלך, שהשירה שאמר לקב"ה "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" הוא על התקופה בה נגמל מלינוק מאמו, ושיבח את הקב"ה על כך שבשונה משאר היונקים, אצל האשה "עשה לה דדים במקום בינה", כלומר כנגד הלב שהוא מקום הבינה, ולא במקום הערוה ומקום הטינופת.

הנקה

לקראת סוף תקופת ההריון מתחיל גוף האשה לייצר חלב, המותאם להזנה אופטימלית של התינוק. התהליך הפזיולוגי של ייצור החלב הוא באמצעות ההורמון 'פרולקטין' המופרש מבלוטת יותרת המוח.

בפנימיות התורה

עיקר ענינו של החלב הוא להגדיל את האיברים, כפי שניתן לראות שבזמן היניקה איברי התינוק גדלים בלי ערך לגדילתם לאחר שמפסיק מלינוק.

הטעם שלחלב יש סגולה זו, היא מכיון שמקורו של החלב הוא בדם הלידה, "דם נעכר ונעשה חלב", שיורד למקום בינה שבלב, ונעשה חלב בדדים, והוא בחינת מוחין שהתגשמו וירדו, ולכן בכוחו להגדיל את האיברים כיון שכל עיקרו של הולד הוא מהמוחין.

(יתירה מכך, החלב הוא החלק המעולה ביותר בכל חיות הדם שבגוף).

בדוגמת היניקה של התינוק בגשמיות, בעבודת השם המידות הן ה'תולדות' של האב והאם שהם חכמה ובינה, וגם לאחר הלידה, כאשר משפיעים במידות את השכל שהוא המקור שממנה נולדו המידות, נותן זה כח במידה להמשיך ולפעול ולהגדיל את פעולתה.

כמו שאצל התינוק, נותנים לו את החלב בהתעוררות רחמים לאחר שבוכה והוא במצוקה, ועל ידי זה דווקא השמחה שלו אמיתית וגדולה יותר מאשר אם נותנים לו לאכול סתם כך, כך גם ברוחניות, עיקר השמחה והתענוג בעבודת השם הוא מההתבוננות בגדולת השם ובכך שבחר בנו מכל העמים, שמגיעה לאחרה שהאדם מרגיש בנפשו את הביטול והריחוק מאור השם.

זהו גם הביאור בשם 'ש-ד-י', כמו שנאמר על האבות 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י', שהשימוש בלשון זו דווקא רומז לבחינת היניקה מהשדיים, שהוא הגדלת הולד (המידות אהבה ויראה) באמצעות ההשפעה אל האבות (המוחין).

בתורת הקבלה מבואר על הפסוק "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", שבשמות של שניהם רמוז שהם בחינת דדין דאמא שמהם יוצא החלב לז"א לגדלו.

כך גם מבואר על הפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש' שהוא המשכת ה' חסדים (חלב, שהוא בצבע לבן וטבעו טבע החסד להרחיב ולהתפשט) וה' גבורות (דבש, שצבעו אדום וכו'), תגבורת האור על הכלי עד שאינו יכול להעלים יותר על האור שבוקעים את מחיצות הכלי, שנעשה בעיקר על ידי ה' גבורות, ובעבודת השם הוא קיום המצוות, ה' חסדים הוא מצוות עשה, וה' גבורות הן מצוות לא תעשה, שעל ידם מזככים את הכלי מבפנים ומבחוץ וממשיכים את הגילוי האלוקי.

התורה

שלמה המלך דימה את התורה בספר משלי לרעייה, כמו שכתוב: "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת", וכמו שמבארים על כך חז"ל, שהדימוי של דברי התורה בכך הוא שכמו שהתינוק בכל עת שרוצה וממשמש יכול להרוות את צמאונו ולמצוא את מזונו, כך גך האדם, כל זמן שהוגה בתורה, מוצא בה טעם ומזון לנפשו. בדומה לכך גם בשיר השירים, נמשלו דברי התורה "אני חומה ושדי כמגדלות", "אלו בתי כנסיות ומדרשות המניקים את ישראל בדברי תורה".

המגיד ממעזריטש מקשר זאת עם כך ספירת הבינה, שממנה הוא התחלקות המידות הנקראים 'שבעת ימי הבנין', שבפרטיות מחולקים לי"ד עיתים שיש בהם עיתים טובים ועיתים רעים וההמתקה שלהם הוא בבינה דווקא ששם הוא מקום האחדות.

(וראה במאור עיניים על דברי חז"ל על גיחזי שהטעם לכך שנפל ממדריגתו, היות שלקח מאלישע רק בחינת 'הוד יפיה' של התורה, סודות התורה בלבד, והיה חסר לו בהחזקת המשענת, שהיא האמונה).

ראו גם

• דם נעכר ונעשה חלב
• חלב (משקה)
• מוחין דגדלות ומוחין דקטנות

קישורים חיצוניים

• ד"ר שמואל קוטק, ההנקה במקורות היהדות - היסטוריה והלכה