הדלקה מרכזית

הדלקה מרכזית הוא כינוי להדלקות חנוכיה ציבוריות שנעשות במקומות מרכזיים ברחבי העולם. היוזמה החלה על ידי שלוחי הרבי במסגרת מבצע חנוכה. בהדלקה זו לא יוצאים ידי חובת המצוה, אך היא נעשית על מנת לפרסם את נס חנוכה באופן המקסימלי לכמה שיותר יהודים. כיום התפשטו החנוכיות הציבוריות לכל פינה ברחבי העולם, מהם במקומות בולטים כמו בבית הלבן, ליד מגדל אייפל ועוד.

היוזמה נתקלה בעבר בהתנגדות עזה מצד חוגים יהודיים שונים באמריקה, כמו הרפורמים ודומיהם, אולם לאחר מאבק משפטי ממושך נחלו חסידי חב"ד ניצחון מוחץ בעידודו של הרבי.

היסטוריהעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

החנוכיות הציבוריות הראשונות בארצות הברית, בכיכר "יוניון סקוור" הוצבה בס. פרנסיסקו, בקליפורניה,^{[דרושה הבהרה]} והודלקה על ידי הרב חיים יצחק דריזין בטקס רב-רושם, שנערך בחסות חברת הענק האמריקאית 'ליווייס'. הדלקה ציבורית התקיימה גם ליד פעמון העצמאות של ארצות הברית, בפילדלפיה; במנהטן שבניו יורק, שם הוצבה החנוכיית הגדולה ביותר בארצות הברית, וגם בערים נוספות כמו אולבני, שיקגו, ועוד.

הדלקה ציבורית בעלת משמעות מיוחדת התקיימה בשנת תש"מ, בפארק "לפאייט", מול הבית הלבן. נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, השתתף אישית בטקס, והאירוע קיבל סיקור תקשורתי לאומי רחב. טקס ההדלקה מול הבית הלבן חזר על עצמו גם בשנים הבאות, כאשר פעמים הנשיא עצמו משתתף בהדלקה, ופעמים הוא משגר את אחד מעוזריו היהודים, שייצגו אותו בהדלקת החנוכייה.

הוראות הרביעריכה

הרבי התייחס בכמה הזדמנויות לחשיבות של הדלקות ציבוריות^[1], והורה לערוך אותם "במקום הציבורי והמרכזי ביותר"^[2]. יש להדגיש שלא יוצאים בהם ידי חובה אלא כל אחד צריך להדליק בביתו^[2]. כאשר נמצאים במקום אנשים מאומות העולם יש לעורר אותם על קיום שבע מצוות בני נח^[2].

חנוכיות ציבוריות בולטותעריכה

החנוכיה הגדולה בעולםעריכה

החנוכיה הציבורית הגדולה בעולם במנהטן

החנוכיה הגדולה בעולם מוצבת ומודלקת מידי שנה בפינת השדרה החמישית ורחוב 59 באי מנהטן שבניו יורק. החנוכיה דולקת בחסות קון אדיסון - חברת החשמל המקומית. מידי לילה מימות החנוכה מוזמנים אישי ציבור ואנשי עסקים מהשורה הראשונה להדליק את החנוכיה, כאשר המוני אנשים צופים במחזה. את טקס ההדלקה מארגנים צעירי אגודת חב"ד ארצות הברית שתחת ניהולו של הרב שמואל מנחם מענדל בוטמן.

החנוכיה תוכננה על ידי האמן יעקב אגם, בהשראת איור המנורה המקורית מבית המקדש בירושלים על פי הרמב"ם, וקיבלה את הסכמתו ועידודו של הרבי. החנוכיה שוקלת כמעט שתי טונות וגובהה קרוב לעשרה מטרים - הגובה המקסימלי המותר מבחינה הלכתית.

החנוכיה בבית הלבןעריכה

בשנת תש"מ, התקיים לראשונה טקס הדלקת חנוכיה ציבורית בלפאייט-פארק, מול הבית הלבן בוושינגטון, בארגון הרב אברהם שם טוב. בטקס השתתף נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. הרבי ציין את האירוע והשפעתו במכתבו ליהודים שהתנגדו לחנוכיה הציבורית בעירם^[3].

מאז מתקיים האירוע מידי שנה בהשתתפות אנשי ממשל בכירים, והתזמורת של צבא ארצות הברית מנגנת שירים יהודיים. הבכיר ביותר שכובד בהדלקת החנוכיה היה סגן הנשיא גו' ביידן, בשנת תשע"ה^[4].

החנוכיה בתל אביבעריכה

חנוכיה ציבורית בתל אביב

בשנת תשס"ט הקים מרכז חב"ד בתל אביב, בשיתוף עם הקרן לקידום מורשת ישראל בתל אביב ועריית תל אביב, חנוכיית ענק שגובהה הוא כתשעה וחצי מטרים, בלב כיכר רבין בתל אביב.

המאבק המשפטי על החנוכיות הציבוריותעריכה

חנוכיה ציבורית למרגלות מגדל אייפל

המאבק החל בשנת תשמ"ב בעיר טינק, במחוז ברגן שבניו ג'רסי, כאשר הקהילה היהודית ניסתה למנוע את הדלקת חנוכיה ציבורית בחזית הבניין של בית המשפט המחוזי. הרבי כתב מכתב לועד הקהילה בו ציין את ההשפעה החיובית שיש לחנוכיות הציבוריות, השפעה שגם הממשל האמריקאי הכיר בה ורואה אותה בעין יפה, אך למרות שקראו את המכתב המשיכו ועד הקהילה היהודית להתנגד להדלקה. הרבי שיגר אליהם מכתב בו ציין שהוא "נבוך ונדהם" מהתנגדותם, אך לבסוף הם הצליחו למנוע את הדלקת החנוכיה בטינק. על מנת לעקוף את ההתנגדות, הדליק השליח הרב ישראל ברוד ארבע עשרה חנוכיות בערים שבסביבות טינק.

לאחר חנוכה כתבו ועד הקהילה מכתב לרבי בו הם מפרטים את הסיבות להתנגדותם להצבת חנוכיות ציבוריות. בין השאר הם טענו שגילויי יהדות במופגן עלולים לגרום לאנטישמיות. הרבי הגיב במכתב ארוך בן חמישה עמודים, בו השיב במפורט לטענות - הוא הסביר עד כמה מזיקה התנגדותם של יהודים לעניני יהדות, והנזק שהקהילה עלולה לגרום לקהילות יהודיות נוספות. הרבי הדגיש את חשיבותם של החנוכיות הציבוריות, באמרו: "הניסוי הוכיח, שחנוכיה שהוצבה במקום ציבורי במשך שמונת ימי החנוכה, היוותה מקור השראה להרבה הרבה יהודים ועוררה בקרבם רוח של הזדהות עם עמם היהודי ועם דרך החיים היהודית . . אני אישית מכיר עשרות רבות של יהודים כאלה ששבו, ויש לי סיבה טובה להאמין שבשנים האחרונות, מאות ואפילו אלפי יהודים חוו את הדלקת הניצוץ היהודי הפנימי שלהם בזכות ההדלקה הציבורית של חנוכייה בעריהם, בבירת האומה וכו', כפי שהתפרסם בתקשורת"^[5].

המאבק התפשט באותה שנה למוקדים נוספים. שליח הרבי בפיטסבורג הרב ישראל רוזנפלד, שקיבל את הסכמת העירייה להצבת חנוכיה ציבורית, נתקל בהתנגדות מצד ארגון הלוחם להפרדת הדת מהמדינה. בבית המשפט המחוזי הפסיד השליח במשפט, והנושא עלה לדיון בבית המשפט העליון. את חב"ד ייצג עורך הדין מר נתן לוין. לבסוף, הצליח לוין לשכנע את בית המשפט בטענה שהחנוכיה אינה מוצג דתי אלא תרבותי, והצבתה אינה נוגדת את חוק הפרדת הדת מהמדינה.

בזכות הנצחון הוצבה חנוכיה בפיטסבורג בחנוכה תשמ"ג; אך בשנה שלאחריה עלה לראשות העיר אחד מעורכי הדין שהתנגד לחנוכיה והוא מנע את הצבתה, בטענה שפסק בית המשפט התיר את הצבת החנוכיה אך לא חייב אותו להציב אותה.

מאבק נוסף החל בחנוכה תשד"מ בסינסנטי, אוהיו, כאשר הרב שלום דובער קלמנסון ביקש להציב חנוכיה מרכזית בעיר ונתקל בהתנגדות עזה מצד קהילת הרפורמים בעיר, שנחשבת למעוז הרפורמים בארצות הברית. בהשתדלות הפדרציה היהודית בעירו, שנשלטת על ידי הרפורמים, הודיעה לו העירייה שאין לו רשיון להציב את החנוכיה בכיכר העיר.

הרב קלמנסון החליט להיאבק בעירייה באמצעים משפטיים. בשיחה עם עורך הדין מר נתן לוין, הבזיקה בראשו של הרב קלמנסון הברקה משפטית, והוא הציע לעורך הדין לנקוט גישה שונה לחלוטין: לטעון כי הדלקת החנוכייה היא סוג מסויים של הבעת דיעה, וכאשר אזרח מסויים רוצה להביע את דעתו באמצעות הצבת חנוכייה - אסור לעירייה להצר את צעדיו ולמנוע ממנו להביע את דעתו, כיון שזו עבירה על חוק "חופש הדיבור". עורך הדין היה בהלם מהרעיון וחשש להשתמש בטיעון, אך לבסוף כך נהג - ועורכי הדין של הצד הנגדי, שהיו בטוחים שטענותיו יתבססו על הכרעת בית המשפט העליון בקשר להפרדת הדת מהמדינה, הופתעו כאשר מר לוין התחיל לדבר על "חופש הדיבור". הם חששו להצטייר כמי שאינם מאפשרים את חופש הדיבור. באותה שנה ניצח הרב קלמנסון והציב את החנוכיה.

במהלך שנות המ"מים נחלו שלוחי הרבי נצחונות רבים במאבקים המשפטיים, כאשר הרבי היה מעורב בפרטי ההתרחשויות. עם השנים הפכו ההדלקות הציבוריות לקונצנזוס, וההתנגדות דעכה.

בעיר סינסינטי, שהיא מעוז רפורמי, המשיכו המתנגדים להלחם בחנוכיה הציבורית מידי שנה בשנה, בטיעונים שונים. בשנת תשס"ד ניצח הרב קלמנסון סופית, ובית המשפט התיר לו את הצבת החנוכיה מידי שנה, ומתנגדיו חויבו בסכומים גדולים. מאז פסקו ההליכים המשפטיים נגד החנוכיה.

בנוסף, המאבקים המשפטיים הגיעו לתקשורת ועוררו הדים רבים. מה שגרם לכך שבנוסף לפרסום בהדלקות עצמן, תרם המאבק לפרסום נס חנוכה בממדים גדולים יותר.