רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"צ)
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
רבי יוסף יצחק שניאורסון - אדמו"ר הריי"צ הוא האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד וחמיו של הרבי שליט"א מליובאוויטש. נולד בי"ב תמוז תר"מ לרבי שלום דובער (האדמו"ר הרש"ב) ומרת שטערנא שרה שניאורסון. הסתלק ביום השבת, י' שבט תש"י ומנוחתו כבוד באוהל בבית העלמין "מונטיפיורי" ברובע קווינס שבניו יורק.
לידתו
בשנת תרל"ה נישאו אדמו"ר הרש"ב ומרת שטערנא שרה ובמשך מספר שנים לא נפקדו בבנים. בשמחת תורה שנת תר"מ, כשאדמו"ר המהר"ש בירך בביתו את הנשים והבנות, שכח לברך את בנו וכלתו, דבר שגרם לכלתו צער רב. בסופו של דבר הוא בירך אותה, אך הדבר לא הפיג את צערה. היא נכנסה לחדרה כשהיא מהרהרת על כך שטרם נפקדה, על בדידותה ועל ששכחו לברך אותה. בעקבות כך פרצה בבכי ונרדמה. בחלומה ראתה איש נושא פנים שנכנס לחדרה. לשאלתו מדוע היא בוכה, סיפרה את אשר מעיק עליה. האיש הבטיח לה שבאותה שנה יוולד לה בן בתנאי שתחלק שמונה עשר רובל לצדקה מכספה הפרטי. לאחר מכן יצא מהחדר ושב בלוויית שני אנשים וחזר בפניהם על התנאי. לאחר שהסכימו בירכו אותה ויצאו מהחדר.
כהתעוררה מרת שטערנא היא סיפרה לאביה, אדמו"ר המהר"ש, על חלומה. אדמו"ר המהר"ש אמר שאיש היה אביו, אדמו"ר הצמח צדק והשניים שליוהו היו אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן.
כדי שמרת שטערנא תוכל לתרום את שמונה עשר הרובלים, נאלצה למכור אחד משמלותיה ואת הכסף חילקה לצדקה. כעבור תשעה חודשים, ביום י"ב תמוז תר"מ, נולד בנה היחיד - רבי יוסף יצחק.
ילדותו
ב-י"א תמוז תרנ"א בהיותו בגיל 11 החל להניח תפילין רש"י (שהיו שייכות לרבי המהר"ש) בשם ומלכות בהוראת אביו מבלי שאיש ידע ולאחר מכן הלך לבית הכנסת לתפילה בציבור.
בילדותו זכה לקבל שפע של סיפורים מהרבנית רבקה. בגיל 15 אביו הביאו לאוהל הרבי המהר"ש והרבי הצ"צ ומינהו למזכירו בעסקנות הכלל.
בין מוריו היה החסיד ר' שמואל בצלאל שעפטיל (הרשב"ץ).
נישואין
כאשר הגיע לעונת השידוכים, הוצעו 2 הצעות ממשפחות עשירות והצעה אחת ממשפחה ענייה מקישינוב שאפילו את הוצאות החתונה לא יכלו לממן. בניגוד לדעת הרבנית רבקה שסברה שיש להיענות להצעות המשפחות העשירות, אדמו"ר הרש"ב וזוגתו נטו להצעת המשפחה הענייה כיון שהייתה נינה של אדמו"ר הצ"צ.
הוריו של הרבי הריי"צ החליטו איפוא, לשאול את בנם החתן בעצמו שהיה אז צעיר לימים. הוריו סיפרו לו על השידוכים המוצעים והוסיפו כי בהתאם למסופר בתורה על נישואי יצחק ורבקה שבהם היה העניין של: "ונשאלה את פיה", כלומר שאלו את דעתה של רבקה אודות הנישואין עם יצחק, ולאור זאת הם מחליטים פה אחד לפנות לבנם בשאלת פיו ולשאול את דעתו אודות השידוכים המוצעים לו.
החתן השיב להוריו, באומרו להם בזה הלשון: "...נו, הרי באותה פרשה עצמה נאמר "ולקחת אישה לבני ממשפחתי ומבית אבי..."
החתונה נערכה ביום שישי פרשת תצא י"ג אלול תרנ"ז בעיירה ליובאוויטש. ביום חתונתו חבש החתן שטריימל לראשו, באותו מעמד אמר לו אביו שיברך שהחיינו.
לאחר מעמד החופה, הובילו קהל רב את החתן והכלה ממקום החופה אל בית המשתה מתוך שירה וזימרה. כ"ק אדמו"ר הרש"ב צעד לימינו של החתן ואמר לו אז: וחזקת והיית לאיש.
סעודת החתונה נערכה באחד המבנים הגדולים שעמדו ב"חצר" רבותינו נשיאינו שבעיירה ליובאוויטש, הנקרא הזאל הגדול (ליובאוויטש).
במהלך סעודת החופה שנערכה ביום ראשון ט"ו אלול תרנ"ז הודיע אדמו"ר הרש"ב על החלטתו לייסד את ישיבת "תומכי תמימים" בה ילמדו נגלה וחסידות.
בשעת סעודת החופה, הסתובב הרבי הרש"ב בעצמו בין הנוכחים - בלוית שלושת החסידים: הרה"ח מאיר מרדכי טשערנין, הרה"ח יעקב קאפיל זליקסון והרה"ח שלמה חיים קוטאין - להשגיח אם המשרתים מחלקים לכל אחד מהמשתתפים את האוכל, ושתה עם כל אחד "לחיים" בברכות מנעימות לכל אחד בהמצטרך לו.
בזמן השמחה, אמר הרבי הרש"ב דרושי חסידות בשופי ובלי הגבלות.
לאחר החתונה התגורר הזוג בחדר שנבנה סמוך לדירת אדמו"ר הרש"ב.
"מנהל פועל" תומכי תמימים
אדמו"ר הריי"צ כיהן כ"מנהל פועל" ישיבת "תומכי תמימים" ובי"ד אייר תרס"ב נאסר עקב הלשנה שבישיבה נמצאים בחורים המשתמטים מהצבא באמצעות שוחד. לאחר שלא נמצאו ראיות מפלילות שוחרר וביום כ"ג אייר תרס"ב שוטר הגיע לביתו והביא הודעה כי הינו חף מכל פשע. בשנת ה'תרס"ו לאחר שמספר צעירים יהודים התנפלו על שוטרים, שוב נאסר בתור עירבון עבור היהודים המורדים.
קבלת הנשיאות
אדמו”ר הרש”ב הסתלק ביום ב' ניסן תר"פ. בצוואתו מבקש שבנו יחידו, הלא הוא רבי יוסף יצחק, ימשיך לשאת בעול הנהגת החסידים. כך כבר ביום ההסתלקות הוכתר אדמו”ר הריי”צ בכתר הנשיאות החב”דית.
בצוואתו כתב אדמו”ר הרש”ב כי אדמו”ר הריי”צ הוא אשר ינהל את ישיבת ‘תומכי תמימים’. אמנם גם עד הסתלקותו היה אדמו”ר הריי”צ המנהל בפועל, אלא שאת ההחלטות החשובות הביא להכרעתו של אביו, מייסד הישיבה. בצוואה נכתב עוד שעל בנו להתעסק בחיזוק וביסוס הישיבה, וכן להקים חדרים ושיעורים בלימוד החסידות בעיירות רוסיה.
לבד מהצוואה היה פתק אישי נוסף אותו נתן לבנו. לאחר ההסתלקות הראה אותו לחסידים, אלא שלא הרשה להעתיקו. וכך כתב אדמו”ר הרש”ב בפתק: “תדבר דא”ח לפני ידידינו על יסודות נאמנים בדברי אבותינו הק’ זצוקללה”ה נ”ע, ותשתדל להסביר הדברים לזולתך בטוב טעם ודעת...”
חשובי ונכבדי החסידים כתבו מכתבי עידוד לעדת החסידים שהיתה ברוסיה, ובתוך הדברים ציטטו את תוכן אותו פתק. במקביל, החלו קהילות ליובאוויטש ברחבי ברית המועצות לשלוח כתבי התקשרות עליהם חתמו החסידים, ובהם ביקשו את אדמו"ר הריי"צ ליטול את עול הנשיאות. כך קיבלו החסידים, כולם כאחד, את נשיאותו ומרותו של אדמו”ר הריי”צ כנשיא ומנהיג.
אדמו”ר הריי”צ אכן קיבל על עצמו מיד את עול הנשיאות. כבר בשבת פרשת צו, היום האחרון לשבעה, אחר תפילת מנחה, החל לומר מאמר דא”ח ד”ה “ראשית גויים עמלק”.
בשנת האבילות נהג בדיוק כפי שנהג אביו אחר אדמו”ר מהר”ש: הוא הסתגר בחדר היחידות של אביו, ואת עיתותיו הקדיש ללימוד. באותה תקופה גם נחלה במחלה קשה עד שהיתה סכנה לחייו.
במקביל החל לפעול כדי לחזק את עדת התמימים והחסידים. הוא כתב מכתבים כלליים בהם ביכה את הסתלקותו של אביו הרבי, ומאידך עודד וניחם את כולם.
אותן שנים היו קשות במיוחד, שכן באותו זמן החלו הקומוניסטים ליישם את שיטתם בברית המועצות, והחלו לסגור את מוסדות הדת, ולאסור כל פעילות דתית. אדמו”ר הריי”צ חיזק את ההחסידים, אלו מצידם התקשרו אליו והיו מוכנים לסור להוראותיו עד כדי מסירות נפש.
כוחות הרשע ברוסיה לא נתנו לאדמו”ר הריי”צ מנוח אף בשנת האבל, וכבר בחודש תמוז תר”פ נלקח הוא לחקירה בה איימו עליו באקדח.
בתום שנת האבל החל אדמו”ר הריי”צ לערוך פעילות רבה בקרב החסידים ובקרב יהודי רוסיה בכלל, למען לא תכבה שלהבת היהדות תחת הדיכוי הקומוניסטי, וכפי שנכתב על שנת תרפ"א בלוח היום יום: “מסדר עבודת הכלל בהחזקת היהדות והתורה במדינת רוסיה”.
המאסר והגאולה
המאסר הראשון
מאסרו הראשון של אדמו"ר הריי"צ היה בעודו צעיר לימים. באחת הפעמים כשהלך בשוק לבקר את סבתו הרבנית רבקה ראה בדרך בשוק את ר’ דוד הקצב, כשעליו קופץ אוראדניק [= שוטר זוטר] ומכה אותו על פניו סטירה הגונה עד שדם רב זב מחוטמו. אדמו"ר הריי"צ קפץ על הגוי, דחף אותו וצעק לעברו בכעס: ‘שיכור, מנוול’.
השוטר התנפל על הרבי הריי"צ במכות נמרצות, גרר אותו בכוח לתחנת המשטרה, שם הוכנס לחדר המעצר.
במאסר ישב שעות ספורות עד שהשוטר שהכניס אותו לשם נכנס לתא והתנצל. עודם מדברים, ולחדר נכנס משרתו של הרז"א, מר מרדכי זילברבורד. הוא מסר פתקה בידו של המפקד, וזה הורה לשחרר אותו מיד.
חמש שעות שהה יוסף יצחק הצעיר במאסרו הראשון.
המאסר השני
המאסר השני היה בשנת תרס”ב, כשהרבי הריי"צ היה בן 22, ועמד בראש הנהלת ישיבת ‘תומכי תמימים'.
ביום רביעי ז’ באייר תרס"ב, מר פרלמוטר, יהודי מגזע חסידי וואהלין ששנה ופרש, סיפר לרבי הריי"צ כי מר גיטלסון המורה הראשי בבית הספר של ‘חברת מפיצי ההשכלה’, כועס מאוד על חסידי ליובאוויטש והרבי בראשם, בשל מלחמתם במשכילים. ועל כן הכין מכתב הלשנה למשרד החינוך ושר הפלך, בתואנה כי בישיבת ‘תומכי תמימים’ מעודדים את התלמידים להשתמט מעבודת הצבא על ידי זיופים ותחבולות. והכוונה היא לגלגל את האשמה על מנהל הישיבה, בנו של הרבי.
ביום שני י”ב באייר, נכנסו שוטר ושני אנשים אלמונים לבושים אזרחית למשרד אדמו"ר הריי"צ. הם החלו בחקירה כללית על אודות סדרי הישיבה, על דאגתה לתלמידים, חוקיות סדרי הכספים בישיבה. מכאן עברו לדבר על השתמטותם של תלמידי הישיבה מגיוס בצבא.
החקירה הסתיימה כעבור שעה קלה, והשלושה הלכו לדרכם.
למחרת, בשעה שמונה בערב, שוב נכנסו למשרד הישיבה - בפעם זן שני אנשים: שוטר ואיש הבולשת, וציוו על הריי”צ להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.
אדמו"ר הריי”צ אמר להם כי הוא “אזרח נכבד לדורותיו" ומבקש שלא להטריד אותו בשעה מאוחרת כזו, ומחר בבוקר בשעה תשע/עשר יתייצב אצלם.
לשאלת הבלש מי ערב שלא יברח בלילה, ענה אדמו"ר הריי"צ כי “שניאורסאהן אינו בורח. השניאורסאהנים אינם מוגי לב הבורחים, וגם אין להם שום עילה וסיבה להיות נמלטים”.
למחרת בבוקר התייצב אדמו"ר הריי”צ בתחנת המשטרה כפי שהתחייב. הוא הוכנס לחדר צדדי. שלושה אנשים כבר המתינו לו, אחד מהם הבלש ששהה אמש במשרדו.
לאחר שלא ענה לשאלותיהם לגבי כמה אנשים פיטר עד כה מעבודת הצבא וכמה שוחד הוא נותן לפקידי המשטרה כדי שאלו יכסו על פשעיו כנגד החוק, הוזעק אחד השוטרים והוליכו אל חדר הכלא.
לפנות ערב נקרא הריי”צ לבוא אל חדרי הבולשת, שם אמר לו הבכיר שבחבורה כי אמנם טרם הסתיימה החקירה, אולם בבדיקות שנעשו עד כה לא הוכחה אשמתו, ועל כן הוא משוחרר לביתו.
המאסר השלישי
ביום רביעי, ו’ בטבת תרס”ו, הגיע שליח מיוחד למעונו של אדמו"ר הריי”צ, ובידו הזמנה להתייצב בשעה עשר אצל ועדת החקירה בבית המשטרה העירונית. על טופס ההזמנה לא נכתב הסיבה מלבד הציון “לרגל עניין נחוץ ואחראי”. לטופס גם נלוותה אזהרה ברורה: “העדר הגעתו של המוזמן כרוך בעונש מאסר שבוע ימים או בעונש אלף רובל כסף!”
בשעה הנקובה התייצב אדמו"ר הריי”צ לפני חברי ועדת החקירה. בראש צוות החוקרים ישב שר המחוז מר קובצקוב. זה הכיר מלפנים את אדמו"ר הריי”צ, והושיט לו ידו בברכת שלום לבבית, ואף ערך היכרות בינו לבין קצין הבולשת הראשי.
בועדת החקירה נאמר לו כי הוא נלקח כערבון בעקבות התפרעות של צעירים שהתרחשה ביום שישי שעבר בשוק של ליובאוויטש. הצעירים ברחו והמשטרה עשה כל אשר ביכולתה למצוא אותם ולהעמידם לדין. נאמר לאדמו"ר הריי"צ כי ברור לשלטון כי אין לו ולתלמידי הישיבה שום קשר למעשים, אבל הוא נלקח כעירבון, עד אשר הקהילה היהודית תסגיר את הצעירים המורדים למשפט המלוכה.
לאחר מכן נלקח אדמו"ר הריי"צ אל אחד החדרים, תחת שמירה קפדנית.
בשעה חמש בערב, נשמע קול שקשוק המנעול, וכעבור חצי רגע נפתחה הדלת. שוטר הורה לרבי לבוא אחריו אל חדר החקירות.
החוקרים ישבו כמקודם והקריאו לאדמו"ר הריי"צ את החלטת ועדת החקירה: “לטובת החקירה על אודות מרד הצעירים בממשלה, מצאה ועדת החקירה צורך לאיים ולהפחיד את ראשי קהל היהודים, כדי שאלו יסגירו את הצעירים המורדים, ויוציאום ממקומות מחבואיהם. לחילופין, יוטלו עליהם קנסות עירבון בסך חמש-מאות רובל כסף בעד כל אחד מהצעירים המורדים.
“החלטה שניה: לאסור - למראה עינים - את האדון שניאורסאהן בתור עירבון עבור היהודים המורדים. לפיכך קראנו את האדון שניאורסאהן, וסיפרנו לו את החלטתנו - והוא הסכים עמנו. הננו מודים אפוא לאדון שניאורסאהן על כך שהואיל לסייע לנו בחקירה, וכעת הוא חופשי ללכת לביתו”...
כשסיים הגיש את הגיליון לאדמו"ר הריי”צ, נתן בידו אחד העטים, טבל בדיו, והורה לו לחתום בשולי המסמך.
אדמו"ר הריי"צ הודיע כי איננו חבר בועדת החקירה, ועל כן אין לו זכות לחתום על הפרוטוקולים שלה. ובמה שנוגע אליו - אין זה אמת שהסכים להיאסר.
אדמו"ר הריי”צ מספר כי “פקיד הבולשת הביט עלי בעינים דוקרות" ואמר “אם אינך חפץ לחתום, מובן שהרשות היא בידכם; אולם דע לך, שאחרים מתייחסים להצעותינו באופן אחר מהתייחסותכם...”
“קמתי, אמרתי לילה טוב, והלכתי”.
המאסר הרביעי
“המאסר הרביעי בפעטראגראד בחודש טבת תר”ע - בסיבת הלשנתו של היהודי המלומד ק.” - כך כותב אדמו”ר הריי”צ בתמצות על מאסרו זה, ולא מוסיף עוד.
יתכן שלכך התכוון בכותבו “מפני סיבות שונות שאי אפשר לגלותם, רק קטעים אחדים ורושמים כוללים, מה שאין בהם פגיעה בכבוד מי שהוא”.
המאסר החמישי
מעדותו של אדמו”ר הריי”צ: “המאסר החמישי בפעטראגראד בחודש שבט תרע”ו בסיבת השתדלותי בהשגת חומר חוקי ודיני פטורין המשרתים בקודש, מעבודת הצבא”.
במאסר זה היה אדמו”ר הריי”צ כבן 36 שנים, ואף הוא היה מאסר שעות בלבד.
המאסר השישי
בימי הקיץ של שנת תר”פ, בעת שעמד אדמו"ר הריי"צ כשליח ציבור בשנת האבל, נכנסו לבית הכנסת שלושה שוטרים, ניגשו אל עמוד התפילה והורו לרבי לחלוץ מיד את טליתו ותפיליו ולבוא אחריהם. אדמו"ר הריי"צ השיב כי עליו לסיים את התפילה וללמוד משניות שלאחר התפילה, ורק אז ילך עמם.
לאחר שסיים את הקדיש האחרון שלאחר לימוד המשניות, פשט את טליתו ותפיליו, והלך בלוויית שומריו. אלו סגרו עליו מכל עבר: שנים הקיפוהו מימין ומשמאל, והשלישי הלך אחריו.
כשהגיע ל”חצר-מוות”, הוכנס אדמו”ר הריי”צ לאולם גדול. כחמישה-עשר אנשים ישבו סביב שולחן רחב ידיים. בראש השולחן ישבו שני הנכבדים שבהם, ואילו אדמו”ר הריי”צ הושב בסוף השולחן, ולצידו שלושת השומרים, מול כל אחד מהיושבים היה מונח אקדח טעון.
היו אלה חברי ‘ועד מבקרי הדתות’ שליד המפלגה שאמרו לאדמו"ר הריי"צ כי הם עסוקים כעת לבקר את דת ישראל, ולכן הזמינו את אדמו"ר הריי"צ לפתור להם כמה שאלות בדת ישראל הקשורות עם הקבלה והחסידות.
הרבי הריי"צ השיב בשפת האידישאית: “כבר הודעתי בשתי הפעמים שהייתי קרוא אצלכם מלפנים, כי לא אזוז מהפרינציפים שלי; ועוד לא נולד האדם או אפילו שד שיזיז אותי מהפרינציפים שלי, אפילו זיז כלשהו.”
לעברו התפרץ אחד היושבים. הוא הניף את האקדח שהיה מונח מולו, וכיוונו מול פניו של הרבי כשהוא אומר כי ‘צעצוע’ זה מסיר פרינציפים והוא מסוגל לפתוח את הפה גם לאילמים.
הרבי השיב כי צעצוע זה עושה רושם רק על מוגי לב שאין להם אלא עולם אחד וכמה אלים. אבל אנחנו, שיש לנו א-ל אחד ושני עולמות, צעצוע זה שאתם מראים לא רק שאינו מבהיל אלא גם לא עושה כל רושם.
לאחר שיחה קצרה, החל דו שיח ארוך בין הרבי לבין חוקריו. אלו הקדימו ושאלוהו האם הוא מאמין בדת ישראל ומקיים מצוות מתוך ידיעה מוחלטת או מצד אמונה והרגל. על כך השיב כי מצד ידיעה מוחלטת.
החוקרים ביקשו לשכנעם באמיתותה של הדת היהודית, ואם אפשר, להביאם לידי מצב מוסרי נעלה כפי שהרבי עצמו נמצא.
הרבי חייך וענה להם כי הוא מוכן למלא את משאלתם, אולם אם אדם פשוט ייפגש ברחוב עם איש המומחה בכוכבים, ויבקשו ללמוד את תורת האסטרונומיה בו במקום, בוודאי ישיב לו ‘בוא עמי אל בית מצפה הכוכבים, ושם אלמדך את הכוכבים ונתיבותיהם כדת וכראוי’. כן הוא גם בנידון דידן - אמר אדמו"ר הריי"צ - אם אתם חפצים לבוא לידי ידיעה מוחלטת בדת אלקים ותורתו, בואו אל בית ה’, הניחו תפילין, אכלו כשר, שמרו את השבת; אז, כאשר יזדכך מוחכם ולבבכם, תוכלו להבין ענין מוסרי כדבעי, ואט אט תעלו בשליבות השכל בדרך להכרה שכלית בדת אלקים ובתורתו.
עוד שעה ארוכה נמשכה החקירה כשלאחריה שוחרר הרבי הריי"צ לביתו.
המאסר השביעי
המאסר השביעי היה הקשה מכולם, בעקבות פעולותיו להחזקת הדת נאלץ אדמו"ר הריי"צ לעזוב בתחילת תרפ"ד את רוסטוב לעיר לנינגרד (פטרבורג) על מנת שלא ייאסר. למרות זאת, בחצות ליל רביעי י"ד סיון תרפ"ז הובל הרבי הריי"צ לבית הסוהר "שפעלערנע". נחקר שעות רבות ובסיום החקירה אמר אחד החוקרים: "בתוך 24 שעות תומת בירייה!". בעקבות לחץ בינלאומי ומאמצי ההצלה שריכזו הרב מרדכי דובין (חבר פרלמנט מלטבייה), ד"ר אוסקר קוהן (חבר הבונדסטאג הגרמני) וגב' פישקובה (יו"ר הצלב האדום הרוסי) הומר גזר דין המוות לגלות של 10 שנים באיי סלובקי. לאחר השתדלות הגב' פישקובה שוב הומר העונש לגלות של 3 שנים בעיר קסטרמה, שהחלה ב-ג' תמוז תרפ"ז.
הגב' פישקובה שוב השתדלה אצל ראשי השלטון הסובייטי וביום שלישי י"ב תמוז תרפ"ז כאשר אדמו"ר הריי"צ הגיע להתייצבותו השבועית, בישר לו הפקיד כי אינו צריך להתייצב עוד היות והגיע פקודה לשחרור מלא, אך כיון שזהו יום חג בקסטרמה המשרד לא הנפיק את תעודת השחרור עד ליום המחרת.
אדמו"ר הריי"צ שהה ימים אחדים בלנינגרד ועבר לכפר מלחובקה כיון שהיבסקציה והג.פ.או. איימו שוב לאסור אותו. לאחר מאמצים רבים הרבי קיבל אישור יציאה לריגא (לטביה) ולמחרת שמחת תורה ה'תרפ"ח יצא מרוסיה עם משפחתו.
ביקור בארץ הקודש ובארה"ב
בב' מנחם אב תרפ"ט ביקר אדמו"ר הריי"צ בארץ ישראל. בזמן הביקור שהה בירושלים עיר הקודש, ומשם יצא לבקר במקומות הקדושים ועוד ברחבי הארץ. בין השאר ביקר בקהילה היהודית בחברון, בה הייתה קהילה של חסידי חב"ד. הוא גם נכנס למערת המכפלה, למרות שליהודים היה אסור להיכנס. בט"ז מנחם אב תרפ"ט נסע ברכבת למצרים, משם נסע לביקורו הראשון בארה"ב, ניפגש עם נשיא ארה"ב (הובר) וחזר לריגה בכ"א תמוז תר"צ.
מלחמת העולם השניה
בשנת תרצ"ג העתיק את מקום מגוריו מריגא לוורשה (פולין) ובשנת תרצ"ה עבר בעצת הרופאים לעיירה אטוואצק.
מספר ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה-השואה, עזב את אטוואצק ועבר לוורשה, שם עבר מבית לבית מחמת ההפגזות. לאחר שהנאצים כבשו את וורשה, שהה בביתו של הרב יחיאל צבי גוראריה.
אגודת חסידי חב"ד בארצות הברית הצליחה ליצור קשר עם אישים במימשל האמריקאי, ואלו פנו לראש המודיעין הצבאי הגרמני האדמירל וילהלם קאנאריס (איתו עמדו בקשר לימים שידעו שיבואו לאחר המלחמה) ושיכנעוהו לסייע בהברחתו של אדמו"ר הריי"צ. למרות הסכנה ביקש אדמו"ר הריי"צ שיבריחו עוד עשרים איש מלבד בני משפחתו, ויחד עמם הוברח מוורשה דרך ברלין אל ריגה.
ביום כ"ד אדר ת"ש טס מריגא לשטוקהולם (שבדיה) ובכ"ה אדר ת"ש נסע ברכבת לעיר גוטבורג, משם הפליג באוניית "דראטינגהאלם" לארה"ב.
בארצות הברית
בט' אדר שני ת"ש נכנסה האוניה לנמל ברציף מס'97 שברחוב וועסט 57 בניו יורק. כעבור רגעים אחדים הורד כבש האוניה, ממנה ירד כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, ועמו בני משפחתו הקרובים אליו.
לאחר טקס קבלת פנים חגיגי שנערך בהשתתפות אלפים, הגיע הרבי למלון גריסטון. בקבלת פנים מצומצמת יותר שנערכה במלון, הפתיע הרבי את הנוכחים באומרו: "יש לי העונג לפרסם ההחלטה שנתקבלה באסיפה המיוחדת של יחידי סגולה אנ"ש יחיו, שהתקיימה לפני כמה שעות, שבבית הכנסת "עונג שבת" תיפתח מחר בעזה"י ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' באמריקה!".
הרבי לא הסתפק בהכרזה זו, ואף ביקש את עזרתם של הנוכחים: "אני מקווה להשי"ת שהרבנים הגאונים, מוסדות התורה ותומכי תורה ביראת שמים יחד עם ידידיי אהוביי אנ"ש ה' עליהם יחיו בראש, יבואו לעזרתי בהמשכת עבודתי בהרבצת התורה ויראת שמים ובעבודת הכלל".
בתחילת חודש מנחם-אב נרכש בניין 770 ברחוב איסטערן פארקווי, על מנת שישמש מקום מגורים לרבי, ובית כנסת. הרבי הריי"צ נכנס לגור ב-770 בי"ט אלול ת"ש וחנוכת הבית הייתה בכ"א אלול ת"ש.
בשנת תש"א הקים את אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש.
בהתוועדות ליל שמחת תורה (קודם הקפות) בשנת תש"ב (כ"ג תשרי תש"ב) הכריז על כתיבת ספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו. הכתיבה החלה ביום ב' אייר תש"ב. כל ההוצאות היו מחשבונו הפרטי, ואת הנדבות שנדבו לכתיבת הספר העביר לקופת "המרכז לענייני חינוך".
(כתיבת הספר הסתיימה בערב שבת ט' שבט ה'תש"ל ע"י הרבי מלך המשיח).
עם הגיעו לארה"ב הקים את רשת ישיבות תומכי תמימים ואחי תמימים בארצות הברית.
בעשר שנים מאז הגיע לארצות הברית ועד להסתלקותו, עסק בהקמת ישיבות תומכי תמימים בארצות הברית, אירופה וארץ הקודש. במקביל ייסד את כפר חב"ד ושיכון חב"ד בלוד. כמו כן עזר לפליטי אנ"ש להגיע למקומות מגורים קבועים, בארצות הברית, ישראל ומדינות רבות אחרות.
במהלך התוועדויות שערך האדמו"ר הריי"צ החסידים נהגו לנגן את ניגון הבינוני שחיבר החסיד ר' אהרון חריטונוב.
קבלת האזרחות
ביום חמישי ט"ז אדר תש"ט הגיע משלחת מטעם ממשלת ארה"ב לביתו של הרבי על מנת להעניק לו אזרחות אמריקאית. באותה הזדמנות קיבלה אזרחות גם הרבנית נחמה דינה.
הסתלקותו
כל שנותיו סבל ייסורים, ומשנת תר"צ לערך, כנראה מייסורי המאסר האחרון, החל לסבול מקשיים בהליכה ובדיבור. הסתלק בי' שבט תש"י שבת פרשת בא בשעה שמונה בבוקר. ההלוייה התקיימה בהשתתפות אלפים רבים, ביום ראשון י"א שבט. מנוחתו כבוד באוהל שבבית החיים 'מונטיפיורי' ברובע קווינס שבניו יורק.
מוסדות על שמו
לאחר הסתלקותו, שיגר אדמו"ר שליט"א שלוחים למרוקו, שם נוסדו מוסדות בשם רשת אהלי יוסף יצחק
בשנת תשי"ב הורה הרבי להרב זושא וילימובסקי ע"ה לייסד בארה"ק רשת מוסדות חינוך כמו שייסדו במרוקו ע"ש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ונקראו "רשת אהלי יוסף יצחק".
במשך השנים, נקראו מוסדות רבים על שמו.