הטבח בבית הספר למלאכה
הרצח בבית ספר למלאכה התרחש באור ליום השני של ראש חודש אייר בשנת תשט"ז, בשעת ערב מאוחרת, בצריף הקטן של בית ספר למלאכה בכפר חב"ד. שם עמדו כחמישים תלמידים בתפילת ערבית. כשליח ציבור עמד ר' מאיר פרידמן מכפר חב"ד, אז מדריך הילדים.
לפתע כבה האור. אף לא אחד מהם הספיק להרים את ראשו, כשהדלת נפרצה, וצרור יריות נשלח פנימה מבעד לדלת. כל מי שעמד מול הדלת – נפגע. באינסטנקטיביות התכופפו הנערים הרכים על הרצפה, מצאו מחבוא מאחורי השולחנות והכסאות – אבל עבור חלק מהם היה זה מאוחר מדי.
הדרך היחידה לברוח הייתה דרך החלונות, אך מי שהתקרב לחלון ירו עליו מיד. מישהו סגר את החשמל והתלמידים החלו לברוח מהחלונות. המדריך שמחה זילברשטרום הי"ד עמד ליד החלון ו"זרק" תלמידים החוצה.
לפי אחת הגירסאות, הגיעו למקום שלושה מחבלים. אחד המתין ברכב, השני הוציא את הפקקים מארון חשמל והשלישי עמד בפתח בית הכנסת ירה צרור ואז השניים נכנסו במהירות לרכב וברחו. את הפרטים האלו ידעוו רק מאוחר יותר.
על הטבח הנורא דיווח הרב אפרים וולף במכתב מיוחד אל הרב בנימין גורודצקי ע"ה:
"באור לב' דראש חודש אייר, בשעה 8 בערך בערב, הותקף חדר הלימוד והתפילה של בית הספר החקלאי בכפר חב"ד, על ידי מסתננים 'פידאיון' שבאו מרצועת עזה.
"בחדר נכחו אז כחמישים תלמידים – רובם תלמידי בית ספר חקלאי ואחדים מבית ספר למלאכה – עם מדריכיהם – שמחה זילברשטרום הי"ד ויבדלו לחיים ארוכים ר' ישעיה שי' גופין [ע"ה] ור' מאיר שי' פרידמן – ועמדו בתפילת שמונה עשרה של תפילת ערבית.
"ברגע מסוים דפקו על הדלת – הנמצאת בכותל המזרחי – ופתחוהו ושני בני בליעל נראו עומדים ליד פתח הדלת – הם לא נכנסו לפנים החדר – וכלי משחית בידיהם והמטירו אש תופת לפנים החדר והסתלקו. היה נס גדול, מה שהרוצחים ימ"ש לא סובבו את כלי המשחית לכל צדדי החדר ולמעשה ירו רק על השטח שממול הדלת. בין העומדים באותה שורה שמהדלת לקיר נפגעו רבים, אחדים מאלה שעמדו באותה שורה השתטחו מיד על הארץ וכך ניצלו.
"באותו רגע שהתחילו לירות, נכבה החשמל וכאן ישנן סברות שונות. אחדים משערים שהרוצחים בעצמם הוציאו את הקאנטאקט [פקקים] של החשמל הנמצא במסדרון, ויש משערים שמעוצם הדפיקות נפל הקאנטאקט מעצמו, על כל פנים הדבר מנע אסון כבד יותר כי לו חס ושלום היה אור בחדר והרוצחים ימ"ש היו רואים בדיוק איך עומדים הנוכחים היו התוצאות יכולות להיות חס ושלום איומות יותר.
"על המקום נפצעו קשות וכמעט בכל חלקי גופם המדריך שמחה זילברשטרום והחניכים ניסים עסיס – מבית ספר למלאכה, פרץ משה, שלמה מזרחי – הגיע למוסד באותו יום ממוסד דיסקין בירושלים, אלברט אדרעי, עמוס אוזן, בנימין מנשה – הגיע למוסד באותו יום ממוסד דיסקין בירושלים, יוסף אדרעי וניסים ועקנין. האחרון נפצע קל ואחרי הטיפול נשלח חזרה למוסד".
היתה זו פעולת רצח של המסתננים הפידאיונים, שהיו חודרים ממצרים לארץ הקודש דרך רצועת עזה, עושים את דרכם במעבה הפרדסים, מבצעים משימתם הרצחנית ונמלטים חזרה או לירדן. הפעם בחרו בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד.
חסידי חב"ד, ובמיוחד תושבי הכפר, עברו אז משבר קשה מאוד.
התייחסות הרבי לאירוע
הדבר היחיד שהחזיק את האנשים היו הוראותיו החד משמעיות של הרבי שליט"א: איש בל יזוז ממקומו. הרבי לא הותיר מקום לספק "לא לנוס מהמערכה", "להרחיב הכפר ומוסדותיו", כי "במקום שנתגלתה מידת הדין - תתגלה עתה מידת הרחמים".
הימים הבאים, במשך שבועות רבים היו מושפעים במכתבי עידוד והדרכה של הרבי לתושבי כפר חב"ד. הם עודדו וחישלו את רוחם של תושבי הכפר והביאו למפנה ולנקודת זינוק בהתפתחות הכפר ומוסדותיו. מכתבים אלו נדפסו בכרך אגרות קודש של אדמו"ר שליט"א חלק י"ג.
באותם ימים הועלתה הצעה להכריז על תענית שעות ביום חמישי, בו תסתיים ה'שבעה' של ראשוני הנפטרים מהרצח הנתעב.
ביום ראשון ד' באייר שיגר הרבי מברק אל הרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד ובו הוראות בנוגע לתענית שעות:
"התענית ביום החמישי עד לאחר חצות היום לגדולים בריאים. ומהנכון שכן יעשו גם הגדולים בריאים אשר בכל מוסדות חנוך וישיבות חב"ד שבארץ הקודש תובב"א".
בהמשך המברק, באים דברי עידוד: "והשי"ת ישמרם כל אחד ואחת כדברי רבנו הזקן במידת הרחמים שהיא גדולה ממידת החסד נחלה בלי מצרים". (אגרות קודש חלק י"ג עמוד י).
כעבור שלושה ימים שיגר הרבי שני מברקים נוספים. הראשון מוען אל: "כל אחד ואחת מאנ"ש, תושבי כפר חב"ד, המוסדות אשר שם, וביחוד בתי ספר למלאכה וחקלאות, התלמידים, המורים, המנהלים, העסקנים וההורים". (אגרות קודש חלק י"ג עמוד ל).
במברק זה מעודד הרבי להרחיב את המוסדות, ולהתגבר על המניעות.
המברק השני מוען אל "ישיבה, לוד", ובו מורה הרבי להתחיל לבנות במרץ בבניין החדש של הישיבה, ומאידך לסדר שהתלמידים בישיבה בלוד, ימשיכו ללון ב"פרדס (לוד)", אבל עם שמירה. (אגרות קודש חלק י"ג עמוד לא).
בעניין העתקת הישיבה מלוד, שיגר הרבי מכתבים אל ראשי אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, ובהם הרב אליעזר קרסיק. באחד מהם כתב:
"... אם בכל מקום ומקום, הנה לא ינום ולא יישן שומר כל אחד ואחת מישראל, על אחת כמה וכמה בכפר חב"ד שנתייסד על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל ומנהלו גם עתה. והוא הדין לישיבת תומכי תמימים בלוד... והנה אין מענייני להפחיד חס ושלום. אבל המקום המשומר עתה ביותר בארץ הקודש ת"ו, הוא כפר חב"ד. והרשות בידו לפרסם דעתי זו ברורה, לכל שימצא לנכון. וגם אנ"ש בכלל". (אגרות קודש חלק י"ג עמודים לא-לד).
בתגובה לטבח, ביקש הרבי מראשי כפר חב"ד ומעסקני ציבור להרחיב את כפר חב"ד, ולהמשיך בפיתוחו ובניינו.
ואכן, במלאת שלושים לרצח התקיימה עצרת אזכרה בשילוב הנחת אבן פינה לבניין בו אמור היה להפתח אגף הדפוס שנקרא "יד החמשה" לזכר חמשת התלמידים והמדריך שנרצחו. בכדי לגייס מימון לבנייה, התארגן ועד ציבורי שהורכב מרבנים חשובים, ואישי ציבור ידועי שם.
ר' אשר ור' מאיר קדוש, מציינים כי דברי הרבי נסכו עידוד רב בתלמידים ובהורים, כאשר רוב מוחלט של התלמידים בחרו בסופו של דבר, להישאר ללמוד בכפר חב"ד.
ביום ב' של חג השבועות דיבר הרבי לראשונה בהתוועדות פומבית על אלו המסבירים מדוע אירע הרצח:
"לא צריכים להתפעל משום נסיונות, גדולים או קטנים, ובפרט מהניסיון היותר אחרון. ישנם כאלה שרוצים לבאר זאת על פי הענין של 'בקרובי אקדש', אבל באמת אין זה ביאור, וכפי שכתוב שם גופא "וידום אהרון". ההבנה ד'בקרובי אקדש' – גם זה אין יודעים, ולהסביר אנין אחד הבלתי מובן על ידי עוד ענין הבלתי מובן – הרי זה תנחומין של הבל. וידום אהרון.
"בודאי שאסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אבל אין פירוש הדבר שהענין עצמו מובן בשכל. לעת עתה לא מצאתי ביאור על זה, אבל ודאי הדבר, שמזה יהיה כפלים לתושיה".
בהתוועדות ביקש הרבי שכל אחד מהחסידים הנמצאים בחוץ לארץ, צריך להשתתף בהחזקת כפר חב"ד בנשמתו, בגופו ובממונו, על ידי הוספה בלימוד החסידות והנהגה בדרכי החסידות, ולהשתתף בממונו כפשוטו.
זמן קצר לאחר מכן, שלח הרבי קבוצת שלוחים מיוחדים לארץ ישראל, שתפקידם היה לחזק את כפר חב"ד ואת ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, ובכלל – להרים את רוחם השפופה של חסידי חב"ד בארץ הקודש.
כמו כן הוקם בית ספר לדפוס שנקרא על שמם "יד החמשה".