יששכר דוב רוקח

רבי יששכר דוב רוקח (יליד שנת ה'תש"ח) האדמו"ר מבעלזא משנת תשכ"ו אחר פטירת דודו רבי אהרן רוקח מבעלזא, והחמישי בשושלת.

תולדות חיים

נולד בתל אביב בח' בשבט ה'תש"ח (1948) לרב מרדכי רוקח מבילגורייא, ולרבנית מרים, בת רבי צבי גליק. הרב ישכר דב רוקח הוא אחיין לרבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלזא הקודם, ונכד לרבי יששכר דב רוקח (הזקן), האדמו"ר השלישי בשושלת זו.

גדל והתחנך בצל דודו האדמו"ר מבעלזא אחרי שבגיל פחות משנתיים התייתם מאביו. כונה בילדותו "ברניו". דודו, שמשפחתו נספתה בשואה, ראה בו את ממשיך דרכו בבוא היום.

עם פטירת דודו בשנת תשי"ז (1957) החליטו זקני החסידות להמתין לילד שהיה בן תשע שנים בלבד עד שיתבגר ויוכתר לאדמו"ר כממלא מקום דודו. רבי ישכר דוב קיבל את הכינוי "הינוקא". קבוצת חסידים קטנה שלא קיבלה את המינוי פרשה מחסידות בעלז.

בבר מצוה שלו שנערכה במרכז חסידות בעלזא, השתתפו אלפי חרדים, ובהם אדמו"רים ורבנים בולטים, כמו רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג ו"הגאון מטשיבין" רבי דוב בעריש ווידנפלד.

בגיל 17 התארס עם שרה רוקח בת רבי משה יהושע הגר, לימים האדמו"ר מויז'ניץ. שמחת נישואיו נחשבה בימים ההם כ"החתונה הגדולה" בחצרות החסידיות אחרי השואה, והשתתפו בה למעלה מעשרת אלפים חוגגים מחסידי בעלז וויז'ניץ. לפי הערכות המשטרה נטלו חלק בטקס החופה כעשרים אלף איש, והתקשורת בארץ העניקה כיסוי נרחב לחתונה ולחגיגות שנלוו לה.

בט"ו באב ה'תשכ"ו (1966) הוכתר רבי ישכר דב באופן רשמי לאדמו"ר מבעלזא בידי זקני החסידות. ביום ההכתרה עלו בחורי הישיבה של החסידות וכן חסידים נוספים בראשות הרב רוקח לקבר דודו הרב אהרן מבעלזא שבהר המנוחות בירושלים. זקני החסידים, ובהם האדמו"ר הישיש מיברוב רבי יצחק רובין הגישו לו "קוויטלאך" והכתירו אותו כ"אדמו"ר". בליל שבת שלמחרת ערך האדמו"ר הטרי את ה"טיש" הראשון בפני אלפי חסידים שנהרו לראות מקרוב את האדמו"ר הצעיר בשבת הראשונה לכהונתו.

בשנים לאחר הכתרתו שקד האדמו"ר על בניית וביסוס מוסדות חסידות בעלזא, שהפכה תחת הנהגתו לחסידות המונה אלפי משפחות, בארץ ובחו"ל, בעיקר באירופה וצפון אמריקה.

למעלה מעשר שנים היה האדמו"ר חשוך ילדים, עד לשנת תשל"ו בה נולד בנו היחיד אהרן מרדכי רוקח. אהרן מרדכי נשא לאישה את שרה בת הרב שמעון למברגר האדמו"ר ממאקאווא, בשנת תשנ"ג.להם נולדו 12 ילדים. לעת עתה יש לאדמו"ר מבעלזא 6 נינים.

בית המדרש של האדמו"ר מבעלזא בירושלים

הקשר לחב"ד

האדמו"ר מבעלז ביקר אצל הרבי בט' אדר א' תשל"ג, וביום שלישי ד' אדר שני שנת תשמ"א.

בביקור בשנת תשל"ג שח הרבי באוזני האדמו"ר כי הוא פגש בדודו רבי אהרן מבעלזא וראה שהינו "צורה בלי חומר - מופשט מהגוף". בהמשך לכך נסובה השיחה על שיטת החסידות המדגישה את השמירה על בריאות הגוף כשהרבי מבאר כיצד אין הדבר עומד בסתירה לדברי חז"ל שתוקף בגוף הוא חולשה לנשמה, שדברי חז"ל הללו מכוונים לתוקף בגשמיות - חמימות והתענגות מעניני הגוף שדבר זה מביא לחלישות הנשמה מה שאין כן שיטת החסידות המדגישה את ההכרח בבריאות הגוף שוללת חסרון בבריאות הגוף שחסרון כזה מזיק לבריאות הנשמה.

בהמשך היה הדיבור אודות הדפסת ספרי החסידות והצורך בלימודם כשהרבי דוחף את האדמו"ר להדפיס את ספרי החסידות של אדמו"רי בעלז על אף שהקפידו שלא להדפיסם כשהרבי מבאר שגם בחב"ד כך נהג הרבי הריי"צ שהדפיס את ספרי אביו הרבי הרש"ב שלא רצה שידפיסו את כתביו ובפרט לא באותיות מרובעות. הרבי הסביר שהסיבה להנהגה כזו היא מצד ירידת הדורות והמחלות הרוחניות שמתווספות כל העת. הרבי הוסיף והביא שני ראיות לכך שבמצבים מסוימים על אף גזירה מצד תלמיד חכם וגדול הדור יש מקום שלא לציית לה - האחת מה'מעשה רב' בנוגע לכתבי האריז"ל שרבי חיים ויטאל ציווה שלא לגונזם ולאחר מכן התירו גדולי ישראל להוציאם ולפרסמם, והשנייה מהדיון והשקלא וטריא ההלכתיים אודת תלמיד חכם וגדול הדור שציווה שלא להספידו - שיש מקום לומר שמותר להספידו. כהמשך לכך התעניין האדמו"ר מה ההבדל בין פעולת לימוד החסידות על היהודי הלומד ובין פעולתה של התפילה והרבי השיב שקשה מאוד לפעול על בחור ("גם על פרומער בחור") להתפלל באריכות במשך כמה שעות - שדווקא אז תשפיע ותפעל עליו התפילה באמת, אך יותר בנקל לפעול על בחור להגות בתורת החסידות "שעה וחצי, שעתיים ואפילו שלוש שעות".

הרבי גם הסביר שקיים הבדל ממשי בין הדורות שעברו לימינו אלה, בעבר היו העיר והסביבה באווירה של יראת שמים אך היום הולכת ומגברת הקליפה בעולם וחודרת בכל מקום ובכל גיל, ושני השלכות נובעות מכך: האחת היא שכיום ללא לימוד החסידות פשוט אי אפשר לעבוד את ה' כדבעי, חילוק נוסף הנובע משינוי זה הוא שבזמננו זה יש לשלב את לימוד החסידות ב"תוכנית הלימודים" מיד עם הגיע הילד לגיל חינוך ואין לחכות עד שיגדל.

בביקור בתשמ"א שוחח הרבי עמו, בין היתר, על נצחיות תורת החסידות. הרבי קיים עימו דיון אחר בקשר לחיוב על לימוד ספרי החסידות בדורנו, ואף ביקש מהאדמו"ר להדפיס את כתבי אדמו"רי בעלזא. האדמו"ר סירב, בטענה שיש קפידא בבעלזא שלא להדפיס חידושי תורה מהאדמו"רים, אך הרבי אמר לו שלו יהא זה העוון הגדול ביותר. כמו כן דיברו על חינוך בנות ישראל, הנחת תפילין דר"ת ועוד סוגיות הלכתיות מעניינות. הרבי כיבד מאד את האדמו"ר כאשר אף לחץ יד למלוים, מה שאינו נהוג בחב"ד.

האדמו"ר תמך ועודד את פעילות הועד למען שלימות העם באמצעותו פעלו חסידי חב"ד לתיקון חוק 'מיהו יהודי' בהתאם להוראות הרבי. האדמו"ר אף העניק לוועד תמיכה כספית שאיפשרה את המשך הפעילות^[1].

האדמו"ר מעודד את חסידיו ללמוד בספר התניא ואחד מפעולותיו הראשונות שעשה בעלותו לכהן כאדמו"ר הוא לייסד חבורות ללימוד חסידות ^[2].אם כי ההדגשה היתה בעיקר בלימוד ספרי חסידות כלליים, ולא תניא או ספרי חב"ד.

ב"חבורות" שבין חסידי בעלזא, נוהגים לעיתים ללמוד גם מספר התניא. קבוצה מחסידי בעלזא אף לומדת אצל הרב יעקב לייב אלטיין שיעור קבוע בספר התניא. כמו כן, איש אמונו וחסידו של האדמו"ר מבעלזא, הרב פנחס פרידמן, הוציא סט קלטות של שיעוריו בספר התניא וכן חיבר פירוש על התניא בשם 'מסילות בספר התניא'.

בכמה הזדמנויות קיבל האדמו"ר לפגישה רבנים משפיעים ושלוחים חב"דיים ושוחח עימם בעניני חסידות כשהוא מביע יחס חם לתורת חסידות חסידות חב"ד ולרבי. הפגישה הבולטת והארוכה ביותר הייתה עם לקראת י"ט כסלו תשע"ו עם ר' יואל כהן בה ביקש האדמו"ר לשמוע מתורתו של הרבי על פרשת השבוע ועל י"ט כסלו שחל ימים ספורים לאחר מכן והתענין על הנהגותיו הקדושות של הרבי בנושאים שונים.

האדמו"ר מבעלז דיבר על קדושת הרבי, בכנס באנטוורפן ביום ה' תמוז, יומיים לאחר ג' תמוז תשנ"ד.