תענית תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית לזכר כמה מאורעות פורענות שאירעו בו, ובראשם חורבן בית המקדש הראשון והשני. יום זה הוא החמור ביותר מבין הצומות שמדרבנן, והוא נוהג החל מהלילה. כאשר ט' במנחם אב חל בשבת, נדחה התענית ליום ראשון, י' במנחם אב.

ערך זה עוסק ביום התענית. אם התכוונתם ליום בלוח השנה העברי, ראו ט' במנחם אב.

יום זה הוא גם יום לידתו של משיח. בביאת המשיח, יהפך תשעה באב - עם כל הצומות - ליום שמחה ומועד.

אירועי היום

ציור המתאר את חורבן בית המקדש

במשנה^[1] נמנים חמישה מאורעות שבגללם נקבע תשעה באב ליום צום:

בליל תשעה באב עם ישראל בכה על דברי המרגלים, ונגזר שלא יכנסו לארץ ישראל.
בית המקדש הראשון נחרב על ידי הבבלים.
בית המקדש השני נחרב על ידי הרומאים.
טורנוסרופוס הרשע חרש את שטח הר הבית.
חורבן העיר ביתר על ידי הרומאים וסיום מרד בר כוכבא. 580 אלף יהודים נרצחו.

מנהגי תשעה באב

ביום זה נהוגים מנהגי אבל, ואסורים אכילה ושתיה, וכן רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה - כמו ביום הכיפורים. חלק מהמנהגים נהוגים עד חצות היום של תשעה באב וחלק עד חצות היום של י' באב.

יושבים על כיסאות נמוכים, עד חצות היום.
בתפילת שחרית לא מניחים תפילין^[2], ולא אומרים תחנון, לפני מנחה מניחים תפילין ואומרים קריאת שמע.
קוראים בתורה בשחרית ובמנחה.

בשנת תשל"ג עורר הרבי לערוך כינוס ילדים ביום זה בכותל המערבי^[3].

לימוד תורה בתשעה באב

בתשעה באב חל איסור ללמוד דברי תורה המשמחים את הלב, ביום זה נהוג ללמוד דברים שאינם מעוררים שמחה כגון על חורבן בית המקדש ופירושים על מגילת איכה.

את לימודי החת"ת של ח' באב יש ללמוד לפני חצות היום. את החת"ת של ט' באב ללמוד מצהרי הצום. אבל, את שיעור הרמב"ם היומי של תשעה באב יש ללמוד רק מצאת הצום.

הרבי הורה להוסיף בלימוד בתשעה באב, בענינים המותרים ללמוד ביום זה. הרבי אף הציע ללמוד את רשימת אדמו"ר הצמח צדק למגילת איכה (מתוך ספר אור התורה), שם נתבארו כמה מאמרי חז"ל שבמשנה, ובפרט שיש בהם חיבור פנימיות התורה עם נגלה דתורה. הרבי הציע לסדר משמרות מעת לעת שילמדו בשלשה או בעשרה יחד.

לידת המשיח

ביום זה, סמוך לשקיעת החמה נולד משיח ששמו מנחם^[4], כמובא במדרש איכה, ומסיבה זו על פי ההלכה יש קולות ביום זה במנהגי אבלות רבים, כמו בישיבה על ספסל, והדלקת האורות.

אף מובא בהלכה כי אין לומר תחנון ביום זה מכיון שהוא נקרא "מועד", וכתוב "קרא עלי מועד לשבור בחורי^[5]". דבר זה מרמז על קירוב ביאת המשיח ביום זה. ה'ישמח משה מאוהל' אמר, כי לולי היה מתבייש, היה צועד בריש גלי עם שטריימל ביום זה.

הרבי כותב שהיות ומשיח נולד בתשעה באב ומזלו גובר הרי שמהדרים, באם אפשרי לקדש את הלבנה תיכף במוצאי תשעה באב, להראות את חוזק אמונתינו בביאת הגואל.

תשעה באב שחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת, התענית נדחית ליום ראשון ומתחילה במוצאי שבת. בשבת עם קביעות כזאת, ראו על הרבי שמחה מיוחדת יותר מכל שבתות השנה, ואף בשיחות רבות ביאר את מעלת התענית כשחלה בשבת, מכיוון שכל ענין התענית הוא חיובי, כי החורבן והירידה היא בעצם בשביל העלייה המחודשת והיותר נעלית, לכן כאשר התענית חל בשבת, החלק השלילי שביום נדחה למחרת והחלק החיובי נשאר, ולכן השמחה גדולה. ובפרט ששבת עצמה קשורה לגאולה כנאמר "מזמור שיר ליום השבת" ופירושו "לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים^[6]".

כשתשעה באב חל בשבת, באופן קבוע זאת תהיה שבת חזון והעניינים המיוחדים בשבת זו בה "מראים לכל אחד ואחד מישראל המקדש דלעתיד מרחוק", מדגישים יותר את התגלות המשיח ביום זה^[7].