משתמש:זוננשיין/ארגז חול
רוסיה
חסידות חב"ד הוקמה והתפתחה במשך שלוש מאות השנים האחרונות בשטחה של מדינה רוסיה והשטחים שסופחו אליה בתקופות מסויימות, והתהפוכות שעברה המדינה ושינוי הנהגת סדרי השלטון, השפיעו באופן ישיר ועקיף על חסידות חב"ד כולה.
שושלת רומנוב
| ערכים מורחבים – רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית |
במהלך 200 השנים הבאות נסיכות מוסקבה ביססה את מעמדה באירופה המזרחית. איוואן האיום הכתיר את עצמו בתואר צאר (המקביל לקיסר רומי) באמצע המאה ה-16 כסמל לכוחה הרב. במהלך תקופה זו, ידעה רוסיה מספר פלישות זרות ובאחת מהן אפילו איבדה את השליטה על עיר בירתה לפרק זמן קצר בראשית המאה ה-17. איוואן האיום היה בעצם אחרון השולטים משושלת שבט הרוס. אחריו באה שושלת רומנוב לשלטון בשנת 1613.
למרות הכיבושים הנרחבים, רוסיה פיגרה אחרי מערב אירופה מבחינות רבות. כתוצאה מכך, הצאר פיוטר הגדול, שעלה לשלטון בסוף המאה ה-17, העביר רפורמות רבות שבסופן הפכה רוסיה למעצמה בינלאומית והפכה לאימפריה. הניצחון על שבדיה במלחמה הצפונית הגדולה בראשית המאה ה-18 ביסס את מעמדה החדש.
במהלך המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה רוסיה אחד הכוחות הדומיננטיים בעולם עם תעשייה מפותחת ומחקר מתקדם. למרות ההתחלה הנאה, המהפכה התעשייתית בוששה להגיע לרוסיה וכתוצאה מכך החל להיווצר פער הולך וגדל בינה לבין מערב אירופה. החל רצף של הפסדים במלחמות דוגמת מלחמת קרים (1854 - 1856) ומלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905). בנוסף אירע ניסיון מהפכני כושל כנגד הצאר - מהפכת 1905. רוסיה הייתה עדה לעליה חדה באבטלה וברמת העוני בשכבות החלשות של חברתה.
ברית המועצות
|
| ערכים מורחבים – היסטוריה של ברית המועצות |
משברים אלו הגיעו לשיאם במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכלכלה הרוסית החלשה לא עמדה בנטל הכבד וקרסה. קריסת הכלכלה, האבדות האיומות בחזית, הרעב הכבד והתעמולה של המתנגדים למשטר דוגמת הבולשביקים ואחרים גרמו לנפילת המשטר המלוכני במסגרת מהפכת פברואר (1917). ממשלת המעבר הרוסית בראשותו של קרנסקי לא הצליחה להתמודד עם המשבר ונפלה במהפכת אוקטובר שהביאה את ולדימיר לנין לשלטון. הבולשיביקים הכריזו על כינון מדינה חדשה - ברית המועצות. המדינה שקעה עד מהרה במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה עד שנות ה-20.
ברית המועצות הסתגרה בענייניה הפנימיים במהלך 20 השנה שחלפו מסיום מלחמת האזרחים ודאגה לשפר את תעשייתה ולהשריש את השלטון החדש בעם. ברית המועצות יצאה כשידה על העליונה במלחמת העולם השנייה. המלחמה גרמה למשבר חריף בבריטניה שלא הייתה יכולה לדאוג עוד למעמד הבכורה ורוסיה עלתה לזירה הבינלאומית בתור מעצמת על לצידה של ארצות הברית. המאבק בין שתי מעצמות העל ידוע בתור המלחמה הקרה. מלחמה זו התחממה מעת לעת במלחמות גלויות בין בעלות ברית של המעצמות דוגמת מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. במהלך תקופה זו שלטה ברית המועצות על אימפריה רחבת ידיים באירופה המזרחית והמרכזית. היא דיכאה ביד קשה מספר התקוממויות נגד שלטונה דוגמת המרד בהונגריה, 1956.
בשנת 1964 הודח ניקיטה חרושצ'וב מהשלטון ואת מקומו תפס ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם אך שלטונו התאפיין בשחיתות מתגברת ומיתון כלכלי. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982 ידעה ברית המועצות חילופי שלטונות מהירים עם יורי אנדרופוב (1982-1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984-1985). השניים האחרונים כבר היו חולים מאוד בהיכנסם לתפקיד ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות שלמעשה נשארה זהה כמעט לזו של תקופת ברז'נייב.
התפרקות ברית המועצות ותחיית רוסיה
מיכאיל גורבצ'וב שעלה לשלטון במרץ 1985 לאחר מותו של קונסטנטין צ'רניינקו החולה, ניסה להציל את כלכלתה הקופאת, אך ללא הצלחה. הרפורמות שהנהיג תרמו לנפילת האימפריה הסובייטית ובשנת 1991 לאחר פוטש שהסתיים ללא שפיכת דמים (פרט לשלושה צעירים שנהרגו מכדורי הקושרים), פורקה ברית המועצות ורוסיה הפכה לדמוקרטיה. הרפובליקות הסובייטיות לא רצו להמשיך את דרכן יחד עם רוסיה והתנתקו ממנה בראשית שנות ה-90. רוסיה ניסתה לשמור על מעמד בכורה בין הרפובליקות הפורשות והקימה את חבר המדינות, אך הסדר זה לא מחזיק מעמד. הדמוקרטיה החדשה ידעה מספר משברים, בעיקר מצידם של חסידי השלטון הישן, משברים כלכליים והתקפות טרור מצידם של הצ'צ'נים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ברית המועצות (ברוסית: Сою́з Сове́тских Социалисти́ческих Респу́блик (סוֹיוּז סוֹבְיֶצְקִיך סוֹצְיָלִיסְטִיצֵ'סְקִיך רֶסְפּוּבְּלִיק), ידועה גם בראשי התיבות СССР. בתרגום לעברית: ברית הרפובליקות הסובייטיות [קרי, המועצתיות] הסוציאליסטיות) הייתה מעצמת על שהשתרעה על פני כ-15% מכלל היבשה בכדור הארץ, על פני מזרח אירופה, וצפון-מרכז אסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הייתה אחת משתי מעצמות-העל בעולם (יחד עם ארצות הברית). בברית המועצות שלטה המפלגה הקומוניסטית והמשטר היה סוציאליסטי ריכוזי והיא הורכבה מ-15 יחידות משנה שנקראו "רפובליקות סוציאליסטיות".
ברית המועצות הייתה למנהיגת הגוש המזרחי-סובייטי בעולם. היא הוקמה ב-30 בדצמבר 1922 בעקבות ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, כאיחוד בין רוסיה הסובייטית לרפובליקות הסובייטיות של עבר הקווקז, אוקראינה הסובייטית, ובלארוס הסובייטית, שהוקמו אף הן בזמן המלחמה, והתקיימה עד להתפרקותה ב-16 בדצמבר 1991. בשטחים שהשתייכו לברית המועצות חיים כ-100 עמים שונים.
ב־1991 התחוללה התמוטטות המשטר הקומוניסטי, שהביאה להתפרקות ברית המועצות למספר מדינות עצמאיות, כולן בעלות כלכלה קפיטליסטית ורובן בעלות משטר המוצהר כדמוקרטי או כדמוקרטי למחצה. מקומה של ברית המועצות במוסדות הבינלאומיים, לרבות באומות המאוחדות, נתפס על ידי רוסיה, שהייתה הגדולה ברפובליקות והיוותה את מרכזה הפוליטי והתרבותי של ברית המועצות. לשתיים מן הרפובליקות שנכללו בברית המועצות (אוקראינה ובלארוס) היה ייצוג נפרד באו"ם עוד לפני התפרקותה של ברית המועצות.
היסטוריה
ממהפכת פברואר ועד תום מלחמת העולם השנייה
ברית המועצות נחשבת כיורשת האימפריה הרוסית, שהשליט האחרון שלה, הצאר ניקולאי השני, הודח ב-1917. ברית המועצות נוסדה ב-30 בדצמבר 1922.
הקמתה של המדינה החדשה הייתה שיאה של ההרפתקה הפוליטית, שרוסיה עברה מהפלת המלוכה ועד ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים הרוסית. המשטר המלוכני הופל בהתקוממות עממית ספונטנית בבירה, שנודעה בשם מהפכת פברואר. התקוממות זו אירעה בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917. היא נגרמה עקב הירידה במוראל החיילים בחזית ותנאי המחיה הקשים ברחבי האימפריה הרוסית. האוטוקרטיה הוחלפה בידי ממשלת המעבר הרוסית, שמנהיגיה התכוונו לייסד ברוסיה דמוקרטיה בנוסח המערב ולהמשיך במלחמה לצד מדינות ההסכמה.
באותו זמן, מעמד הפועלים החל להתארגן במסגרת מועצות הפועלים (הסובייטים) במטרה להגן על זכויותיו. מועצות אלו קמו בכל רחבי רוסיה. חלקם נשלטו על ידי הבולשביקים - חברי הפלג הקיצוני בתנועה הסוציאליסטית. בראש הבולשביקים עמד ולדימיר איליץ' לנין, שהוביל אותם למהפכה קומוניסטית נגד הממשלה הזמנית. הבולשביקים הפילו את הממשלה הזמנית בנובמבר 1917 בהפיכה שנודעה לימים כמהפכת אוקטובר. לאחר תפיסת השלטון, הקומוניסטים הלאימו את אמצעי הייצור. רק לאחר מלחמת האזרחים הרוסית (1918 - 1921), שהתערבו בה גם מספר מדינות זרות, הממשל הקומוניסטי התייצב. ב"הסכם ריגה" ב-1921 רוסיה הסובייטית נאלצה לוותר על שטחים במערב אוקראינה ובלארוס לטובת פולין. בדצמבר 1922 ברית המועצות נוסדה באופן רשמי.
לאחר מותו של לנין התרחשה מלחמת ירושה בין לאון טרוצקי - היורש המקובל יותר, לבין יוסיף סטלין. באמצעות תככים פוליטיים ובידולו של טרוצקי, סטלין השתלט בסופו של דבר על המפלגה הקומוניסטית ונהיה לשליטה של ברית המועצות. ב-1928 הגה סטלין את תוכנית החומש שהביאה לתיעוש מהיר של המדינה ולהפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים שיתופיים או לסובחוזים בשליטת המדינה. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם, חלקם נשלחו לעבודת כפייה בגולאגים בסיביר ומיליונים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב. במשך 5 השנים אוכלוסיית אוקראינה קטנה במספר מיליוני אנשים. התפוקה התעשייתית עלתה באותו זמן ב-400% והאוכלוסייה בערים ובסיביר גדלה מאוד.
בשנות ה-30, החל סטלין ב"טיהור" של מפלגתו; מתהליך זה החלה מערכה של טרור, שהביאה להוצאה להורג או למאסר של מיליונים רבים מכל שדרות החברה. מוערך, כי סטלין הביא למותם של כ-20 מיליון בני אדם ב"גולאג". אך למרות כל זאת, ברית המועצות פיתחה כלכלה תעשייתית חזקה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.
אף על פי שסטלין ניסה להימנע ממלחמה עם גרמניה על ידי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מ-1939, ב-1941 גרמניה פלשה לברית המועצות.
הצבא האדום עצר את ההתקפה הגרמנית בקרב מוסקבה בשלהי 1941 ופעם נוספת בקרב סטלינגרד בשלהי 1942, והתקדם דרך מזרח אירופה עד ברלין לפני שגרמניה נכנעה ב-1945. אף על פי שהמלחמה גרמה להרס רב בברית המועצות, היא יצאה מהמלחמה כשהיא מעצמת על.
לאחר מלחמת העולם השנייה ועד התפרקות ברית המועצות
בתקופה שלאחר המלחמה, ביססה ברית המועצות את מעמדה בזירה הבינלאומית כמעצמת-על לצידה של ארצות הברית. המאבק בין השתיים קיבל את השם "המלחמה הקרה". למרות השם, התפרצו מדי פעם מעשי איבה חריפים בין בנות החסות של המעצמות, דוגמת מלחמת וייטנאם ומלחמת קוריאה. בצורת כבדה שפקדה את ברית המועצות בשנת 1946 גרמה למותם של 800,000 עד 2 מיליון בני אדם. הבוצרת הייתה הגורם שהניע את הממשלה הסובייטית להציע את התוכנית הגדולה לשינוי הטבע, אך התוכנית בוטלה עם מותו של סטלין.
בשנת 1953 נפטר יוסיף סטלין, ואת מקומו כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית תפס גאורגי מלנקוב. מלנקוב היה ראש ממשלת ברית המועצות לתקופה קצרה לאחר מותו של סטלין (מרץ 1953–פברואר 1955), והוחלף על ידי ניקיטה חרושצ'וב. האחרון הנהיג שורת רפורמות בברית המועצות והדהים את העולם לאחר שחשף את פשעיו של סטלין בתקופת הטיהורים הגדולים, וגינה את פולחן האישיות אשר יצר לעצמו. עם זאת, המתח עם ארצות הברית לא פסק, והגיע לשיאו במשבר הטילים בקובה בשנת 1962, שהביא את העולם לסיפה של מלחמה גרעינית. חרושצ'וב גם היה אחראי לחיזוק "מסך הברזל" בין המזרח למערב, לאחר שדיכא ביד קשה את המרד בהונגריה ב-1956 ובנה בשנת 1961 את חומת ברלין.
מדיניות דיכוי זו לא פסקה גם לאחר הדחת חרושצ'וב ועלייתו לשלטון של ליאוניד ברז'נייב (מנהיג המדינה בין השנים 1964-1982), והתבטאה בין היתר באירועי האביב של פראג ב-1968, שהביאו לפלישה סובייטית לצ'כוסלובקיה. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם, אך שלטונו התאפיין בשחיתות מתגברת ומיתון כלכלי, שנגרם בין היתר בגלל מרוץ החימוש עם ארצות הברית, וההוצאות הרבות שנכרכו במרוץ לחלל, שהחל כבר בתקופת חרושצ'וב עם שיגור הלוויין הראשון בעולם ספוטניק 1, באוקטובר 1957. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982 ידעה ברית המועצות חילופי שלטונות מהירים עם יורי אנדרופוב (1982-1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984-1985). השניים האחרונים כבר היו חולים מאוד בהיכנסם לתפקיד ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות.
התפרקותה של ברית המועצות
|
| ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות |
בסוף שנות ה-70 נכנסה ברית המועצות למיתון כלכלי שהלך והחריף. בשנת 1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. בשלב זה הייתה הכלכלה הסובייטית במיתון עמוק ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה. מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.
לאחר ניסיון ראשון בו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי דרושים שינויים מבניים עמוקים. ביולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית, פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה. הרפורמות לא הבריאו את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע הממשל הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים - המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים המוסלמים וכן אסון צ'רנוביל שגרם לבעיות חמורות באוקראינה ובסביבתה.
המתיחות בין מזרח-למערב שככה במהירות בין אמצע לסוף שנות ה-80, אווירה זו הגיעה לשיאה בפסגה שנערכה במוסקבה בשנת 1989 בין מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית, כאשר מיכאיל גורבצ'וב וג'ורג' בוש (האב) חתמו על הסכמי סטארט 1 (שהביאו עד לסוף שנת 2001 להפחתת 80% ממאגרי הנשק הגרעיני שהיו קיימים באותה התקופה).[1] בשנה שלאחר מכן הודיעה ברית המועצות כי שטח הביטחון (בדמות מדינות הגוש המזרחי באירופה) אינו רלוונטי, ואין בכוונתה להתערב בענייני הפנים של בנות בריתה במזרח אירופה[2] (דוקטרינת סינטרה).
ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה.[3]
בעקבות ביקורו של גורבצ'וב בוילנה בירת ליטא, בחודש ינואר 1990, יצאו המונים אל רחובות העיר כדי להפגין בעד עצמאותה של המדינה. ב-11 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה בליטא על החזרת עצמאותה של המדינה. ב-30 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה של אסטוניה כי השליטה הסובייטית במדינה אינה חוקית עוד, והחלה בתהליך הקמתה מחדש של המדינה האסטונית. תהליך הקמתה מחדש של לטביה החל ב-4 במאי 1990, כאשר המועצה העליונה הרפובליקה נקבה תאריך יעד להשלמתו.
ב-17 במרץ 1991 נערך משאל-עם בברית המועצות 76.4% מכלל המצביעים תמכו בהמשך קיומה של ברית המועצות. הרפובליקות הבלטיות, ארמניה, מולדובה וגאורגיה, החרימו את משאל-העם.
ב-12 ביוני 1991, נבחר בוריס ילצין לנשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. בחודש אוגוסט אותה השנה נעשה ניסיון הפיכה קצר במטרה להפיל את משטרו של גורבצ'וב, לאחר מאבק קצר חוסל ניסיון ההפיכה והקושרים נעצרו. בין ההחלטות שהתקבלו כתוצאה מניסיון ההפיכה, הייתה אחת בעלת חשיבות סמלית עצומה - הסובייט העליון של הפדרציה הרוסית החליט להחליף הדגל האדום הקומוניסטי בדגלה ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום.
מהפכה זו זרזה את מה שנראה כתהליך בלתי נמנע, ב-24 באוגוסט 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בעקבות זאת הואץ תהליך פירוקה של ברית המועצות ללא מעצור. עוד באותו היום הכריזה אוקראינה על עצמאותה, ב-27 באוגוסט, הייתה זו מולדובה, וב-30 וב-31 לאותו החודש עשו זאת אזרבייג'ן וקירגיסטן. ב-6 בספטמבר הכירה מוסקבה בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא. ב-9 בספטמבר הכריזה טג'יקיסטן על עצמאותה, וב-21 בספטמבר הייתה זו ארמניה, ב-27 באוקטובר הכריזה טורקמניסטן על עצמאות.
ב-8 בדצמבר נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס במינסק, בירתה של האחרונה והקימו את חבר המדינות, אליהן הצטרפו כמה שבועות לאחר מכן הרפובליקות המרכז-אסייתיות, ארמניה ואזרבייג'ן. גאורגיה הצטרפה בשנת 1993, אך פרשה מחבר המדינות ב-2009, לאחר עימות מזוין עם רוסיה; שלוש המדינות הבלטיות מעולם לא הצטרפו.
ב-25 בדצמבר 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקידו כנשיא הסובייטי; דגל המגל והפטיש האדום של ברית המועצות הורד מבניין הסנאט בקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה, ברית המועצות חדלה מלהתקיים.
פוליטיקה וממשל
הממשלה הסובייטית הייתה כלי שלטוני בידיה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ששלטה על החברה והכלכלה במדינה. הממשלה יישמה את ההחלטות שהתקבלו על ידי המפלגה היחידה במדינה.
להלכה, היה דמיון רב בין הממשלה של ברית המועצות לבין מערכות פוליטיות מערביות דמוקרטיות. לדוגמה, חוקה מיסדה את כל זרועות השלטון והעניקה לאזרחים מגוון רחב של זכויות פוליטיות ואזרחיות. בית המחוקקים, הסובייט העליון, ייצג את העיקרון של ממשל עצמי עממי. הסובייט העליון, שהיו"ר הנבחר שלו היה ראש המדינה, פיקח על מועצת השרים, שפעלה כרשות המבצעת. יושב ראש מועצת השרים, שבחירתו אושרה בידי הגוף המחוקק, פעל כראש הממשלה. בחוקה היה מעוגן גם גוף שיפוטי, הכולל מערכת בתי משפט ובראשה בית משפט עליון לחוקה, שהיה אחראי על כך שהגופים הממשלתיים יפעלו על פי חוק. על פי החוקה הסובייטית מ-1977, לברית היה מבנה פדרלי, דבר שנתן לרפובליקות סמכות מסוימת ביחס ליישום מדיניות, וכן איפשר למיעוטים להרגיש כי הם משתתפים בניהול של ענייניהם.
למעשה, היה הבדל רב בין הממשלה הזו לבין מערכות מערביות. למעשה, המפלגה הקומוניסטית הייתה אחראית על פונקציות רבות שבארצות אחרות הממשלה בדרך כלל אחראית עליהם. לדוגמה, המפלגה היא שהחליטה על המדיניות שהממשלה לבסוף יישמה. הממשלה פשוט אישרה את ההחלטות של המפלגה כדי שיראו כלגיטימיות יותר. המפלגה השתמשה במגוון של שיטות כדי להבטיח שהממשלה דובקת במדיניותה. המפלגה הציבה את הנאמנים לה בעמדות שליטה בממשלה. המפלגה עקבה בדריכות אחר הפעולות של משרדי הממשלה והגופים המחוקקים שלה.
היו הבדלים רבים בין החוקה הסובייטית לבין חוקות מערביות טיפוסיות. היא בדרך כלל תיארה את היחסים הפוליטיים הקיימים, כפי שהמפלגה קבעה אותם, במקום לקבוע את היחסים הפוליטיים האידאליים. החוקה הייתה ארוכה ומפורטת, וכללה פירוט טכני של גופי הממשלה השונים. החוקה כללה הצהרות פוליטיות, כמו מטרות מדיניות חוץ, וכן סיפקה הגדרה תאורטית של המדינה במסגרת האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית. המפלגה יכלה לשנות את החוקה או לנסח אותה מחדש, כפי שעשתה מספר פעמים.
מועצת השרים פעלה כגוף הביצועי של הממשלה. התפקידים החשובים ביותר היו קשורים לניהול הכלכלה. המועצה הייתה תחת שליטתה של המפלגה, ויושב ראש שלה – ראש הממשלה הסובייטי – היה תמיד חבר בפוליטביורו. המועצה, שב-1989 כללה יותר ממאה חברים, הייתה גדולה מכדי לפעול כגוף מאוחד. נשיאות המועצה, שהורכבה מהשרים הכלכליים הראשיים ובראשה היושב ראש, היא ששלטה למעשה במועצת השרים.
על פי תיקון לחוקה משנת 1988, הגוף המחוקק הגבוה ביותר בברית המועצות היה הקונגרס של נציגי העם, שהתכנס בפעם הראשונה במאי 1989. המשימות העיקריות של הקונגרס היו בחירה בגוף מחוקק קבוע, הסובייט העליון, ובחירה של יושב ראש לסובייט העליון, שפעל כראש המדינה. מבחינה תאורטית, לגופים אלה היו סמכויות חקיקה רבות; למעשה, הקונגרס של נציגי העם התכנס רק למספר ימים ב-1989 על מנת לאשר החלטות שנעשו בידי המפלגה, מועצת השרים, והסובייט העליון. לסובייט העליון, לנשיאות מועצת השרים, וליושב ראש של הסובייט העליון, הייתה סמכות רבה בביצוע וחקיקת חוקים, החלטות, ופקודות שניתן היה לכפות על האזרחים. לקונגרס היה הסמכות לאשר את ההחלטות האלה.
הגוף השיפוטי לא היה עצמאי. בית המשפט העליון לחוקה פיקח על בתי המשפט הנמוכים יותר ויישם את החוק על פי החוקה או כפי שהסובייט העליון פירש אותו. ועדת החוקה החליטה האם חוקים תואמים לחוקה או לא. על פי החוק הסובייטי, שמוצאו בחוק הרומאי, הקטיגור פעל יחד עם השופט והסניגור על מנת להבטיח שהמשפט מצליח לגלות את האמת; זאת בניגוד לשיטה הנהוגה במערב, שבה יש פרקליטים בעד ונגד הנאשם.
ברית המועצות הייתה מדינה פדרלית שהורכבה מחמש עשרה רפובליקות, שהיו, באופן תאורטי, מאוגדות יחד מרצון. ברפובליקות התקיימו מערכות משפט שהותאמו לבני הלאומים המקומיים. לרפובליקות גם היו חוקות משלהן, שיחד עם החוקה הכללית, ביזרו באופן תאורטי את הכוח בברית המועצות. למעשה, עד 1989 המפלגה והממשלה המרכזית שלטו ללא עוררין, כשהן קובעות את המדיניות שיושמה על ידי הממשלות של הרפובליקות, המחוזות והנפות.
יחסי חוץ
בראשיתה ברית המועצות הייתה מדינה מנודה, שלא זכתה להכרה דיפלומטית מרוב המדינות. היא גם לא זכתה להיות חברה בארגונים בינלאומיים רבים, אלא הסתפקה בתפקיד הצד המפשר ביחסים שבין מדינות אחרות. כל זה השתנה עם תום מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות החלה לקבוע את עתידה של אירופה. ברית המועצות גם הייתה חברה באומות המאוחדות עם ייסודו ב-1945; היא אף זכתה להיות אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, מה שהעניק לה זכות וטו בהחלטות הבינלאומיות. עד שנות ה-80, כבר היו לברית המועצות יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם.
ברית המועצות נעשתה לאחת משתי המעצמות העולמיות בזכות היותה אחת המנצחות הגדולות במלחמת העולם השנייה. היא החזיקה במעמד זה למשך ארבעה עשורים על ידי ההגמוניה שלה במזרח אירופה, כוחה הצבאי, פטרונותה על המדינות המתפתחות שנזקקו לעזרתה והמחקר המדעי, בעיקר בתחומי טכנולוגיית החלל וכלי הנשק. ניסיונה של ברית המועצות להרחיב את השפעתה או שלטונה על מדינות ועמים רבים הביאה להיווצרותה של מערכת מדינות סוציאליסטיות. המועצה לסיוע כלכלי הדדי הוקמה ב-1949 על מנת להוות גוש חוסם של מדינות קומוניסטיות, והיוותה מסגרת לשיתוף פעולה בין הכלכלות המתוכננות של ברית המועצות, בעלות בריתה במזרח אירופה, ולאחר מכן עם בעלות בריתה בעולם השלישי (הקומיקון). המקבילה הצבאית לקומיקון הייתה ברית ורשה.
בשנות ה-70, ברית המועצות הצליחה להגיע לשיווי משקל גרעיני עם ארצות הברית, ועד סוף אותו עשור אף עברה אותה עם פריסתם של טילי ה-18-SS. ברית המועצות ראתה כהכרחית את מעורבותה בכל בעיה בינלאומית. בינתיים, המלחמה הקרה פינתה את מקומה ל"דטאנט" ולדפוס מורכב יותר של יחסים בינלאומיים, שבה העולם כבר לא היה מחולק לשני גושים מנוגדים ברורים. למדינות חלשות יותר היה יותר מקום להפעיל את השפעתן, ושתי המעצמות הכירו באינטרס ההדדי שלהן בניסיון להפסיק את התפשטות הנשק הגרעיני.
עד תחילת שנות ה-70, ברית המועצות כבר הגיעה להסכמי שלום ושיתוף פעולה עם כמה מדינות בעולם הלא-קומוניסטי, במיוחד בעולם השלישי ובמדינות הבלתי מזדהות. למרות כמה מכשולים אידאולוגיים, מוסקבה הצליחה לקדם את האינטרסים שלה על ידי רכישת מאחזים צבאיים בכמה אזורים חשובים בעולם השלישי. מעבר לכך, ברית המועצות המשיכה לספק סיוע צבאי לתנועות מהפכניות בעולם השלישי. בשל כל הסיבות האלה, מדיניות החוץ הסובייטית הייתה בעלת חשיבות רבה לעולם הלא-קומוניסטי, והיה לה חלק חשוב בקביעת המגמה ביחסים הבינלאומיים.
אם כי מערכות ביורוקרטיות רבות היו מעורבות בגיבוש ובביצוע של מדיניות החוץ הסובייטית, הקווים העיקריים נוסחו בידי הפוליטבורו של המפלגה הקומוניסטית. המטרות העיקריות של מדיניות החוץ הסובייטית היו לשמור ולהגביר את הביטחון הלאומי ולשמור על ההגמוניה במזרח אירופה. היחסים עם ארצות הברית ועם אירופה המערבית היו גם הם בעלי חשיבות רבה לקובעי מדיניות החוץ, והיחסים עם מדינות עולם שלישי נקבעו (לפחות בחלקם) לפי קרבת המדינה לגבול הסובייטי, ועל פי הערכות סובייטיות של החשיבות האסטרטגית שלה.
עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב כיושב ראש המפלגה ב-1985 סימנה שינוי משמעותי במדיניות החוץ הסובייטית. גורב'צוב ניסה ליישם מדיניות פייסנית עם המערב במקום לשמור על הסטטוס קוו של המלחמה הקרה. ברית המועצות סיימה את השלטון הצבאי שלה באפגניסטן, חתמה על אמנות להשמדת נשק גרעיני עם ארצות הברית, ואפשרה למדינות הלוויין שלה במזרח אירופה לשלוט בענייניהן.
לאחר התפרקותה של ברית המועצות ב-1991, הפדרציה הרוסית ראתה את עצמה כיורשת החוקית של ברית המועצות בזירה הבינלאומית, אף על פי שאיבדה את מעמדה כמעצמה. רוסיה העצמאית ביטלה את השפעתה של האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית על עיצוב מדיניות החוץ שלה; היא אף ביקשה סיוע מערבי בעת ביצוע רפורמות ליברליות בכלכלתה.
רפובליקות סובייטיות
ברית המועצות הייתה פדרציה של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות. הרפובליקות הראשונות נוסדו זמן קצר לאחר מהפכת אוקטובר. באותו זמן, הרפובליקות היו עצמאיות אחת מהשנייה מבחינה עקרונית, אך למעשה ממשלותיהן פעלו בתיאום, כפי שהמפלגה המרכזית הורתה להן. ב-1922, ארבע רפובליקות (הרוסית, האוקראינית, הבלארוסית, והטרנס-קווקזית) הצטרפו לברית המועצות. בין 1922 ל-1940, מספר הרפובליקות גדל ל-16. כמה מהרפובליקות החדשות נוצרו מהשטחים שנכבשו בידי ברית המועצות, ואחרות על ידי חלוקה של רפובליקה אחת לכמה חלקים. הקריטריונים לייסוד רפובליקה חדשה היו כדלהלן:
- שתהיה על גבולה של ברית המועצות, כך שתוכל לפרוש אם תרצה,
- שתהיה חזקה מספיק מבחינה כלכלית לפרוש אם תרצה בכך,
- שתיקרא על שם הקבוצה האתנית הדומיננטית ברפובליקה, שתהיה בת מיליון אנשים לפחות.
המערכת נותרה כמעט ללא שינוי לאחר 1940. לא נוספו רפובליקות חדשות. רפובליקה אחת, הקרלו-פינית, פורקה ב-1956. שאר 15 הרפובליקות שרדו עד ל-1991. פרישה נותרה אופציה תאורטית, ולא מסתברת במיוחד בהתחשב במרכוז הסובייטי, עד להתפרקות ב-1991. באותו זמן, הרפובליקות נעשו למדינות עצמאיות, שחלקן עדיין היו מאורגנות תחת "חבר העמים של המדינות העצמאיות".
לכמה רפובליקות חלקו היסטוריה ואזור גאוגרפי משותף, ולכן נקראו לפי שמות קבוצתיים. אלה היו הרפובליקות הבלטיות, הרפובליקות הטרנס-קווקזיות, והמרכז אסייתיות.
כלכלה
לפני התמוטטותה, ברית המועצות הייתה המדינה עם הכלכלה המתוכננת הגדולה ביותר בעולם. השלטון קבע את סדר הקדימויות הכלכלי שלו בתכנון מרכזי, כך שהחלטות אדמיניסטרטיביות הן שקבעו את חלוקת המשאבים ואת המחירים, ולא כוחות השוק.
מאז המהפכה הבולשביקית ב-1917, המדינה גדלה מחברת איכרים לא מפותחת עם תעשייה מינימלית למעצמה התעשייתית השנייה בגודלה בעולם. לפי הסטטיסטיקה הסובייטית, החלק של ברית המועצות בייצור התעשייתי העולמי גדל מ-4 אחוזים ל-20 אחוזים בין 1913 ל-1980. אם כי אנליסטים מערביים רבים חושבים כי טענות אלה מוגזמות, ההצלחה הסובייטית היא עדיין מרשימה. לאחר האירועים הקשים של מלחמת העולם השנייה, כלכלתה של המדינה המשיכה לגדול, אם כי בשיעור לא אחיד. מדדי איכות חיים, אם כי עדיין צנועים יחסית למערב, השתפרו, ולאזרח הסובייטי בסוף שנות ה-80 היה ביטחון כלכלי מסוים.
אם כי ההישגים האלה היו מרשימים, בשנות ה-80 מנהיגים סובייטים עמדו בפני בעיות רבות. הייצור של מוצרי צריכה במגזרי החקלאות והצריכה לא היה תמיד מספיק. משברים במגזר החקלאי הביאו לאסון בשנות השלושים, כאשר קולקטיביזציה נתקלה בהתנגדות של הקולאקים, דבר שהביא למאבק של איכרים רבים כנגד השלטונות, לרעב, ולמוות של כ-5-10 מיליון איש, בעיקר באוקראינה, אך גם באזור נהר הוולגה ובקזחסטן. במגזרי השירותים והצריכה, חוסר בהשקעות הביא לשוק שחור באזורים מסוימים.
בנוסף, מאז שנות ה-70, שיעור הגדילה של הכלכלה פחת באופן ניכר. פיתוח כלכלי רחב, המבוסס על שימוש בכמות גדולה של עובדים וחומרים כבר לא היה אפשרי, והפריון של הנכסים הסובייטיים היה עדיין נמוך יחסית למדינות מתועשות אחרות. מנהיגים סובייטיים עמדו בפני דילמה משמעותית: השליטה המרכזית החזקה שהדריכה את הפיתוח הכלכלי זה זמן רב לא הצליחה להביא ליצירתיות ולפריון, שכלכלה מפותחת ומודרנית כה צריכה.
המנהיגים של סוף שנות ה-80 הודו בכך שהגישות הכלכליות הישנות לא מועילות לפתרון בעיות חדשות, והם ביקשו ליצור תוכנית של רפורמה כלכלית על מנת לעורר את הכלכלה מחדש. המנהיגות, שבראשה מיכאיל גורבצ'וב, ניסתה פתרונות חדשים לבעיות הכלכליות באופן פתוח ("גלאסנוסט"), דבר שמעולם לא נעשה בברית המועצות. שיטה אחת לשיפור הפריון הייתה להגדיל את כוחם של כוחות השוק. אך רפורמות שיגדילו את השפעתן של כוחות השוק יסמנו פיחות בסמכות והשליטה של ההיררכיה התכנונית.
הבנה של התפתחויות בכלכלה היה תפקיד מסובך עבור משקיפים מערביים. במדינה היו פערים כלכליים ואזוריים גדולים מאד, וניתוח של מידע סטטיסטי לפי אזור היה תהליך איטי ומסורבל. מעבר לכך, הסטטיסטיקה הסובייטית לא הייתה תמיד בת השוואה לסטטיסטיקה המערבית, שכן הם השתמשו במושגים סטטיסטיים וכלכליים שונים. רוב האנליסטים המערביים, וגם חלק מהסובייטיים, הטילו ספק בדיוקם של הסטטיסטיקות שפורסמו, ואמרו כי שיעורי הגדילה התעשייתית היו בדרך כלל גדולים יותר משהיו באמת.
גאוגרפיה
ברית המועצות השתרעה בחלק המזרחי של היבשת האירופאית, ובחלק הצפוני של אסיה. רוב המדינה הייתה ממוקמת צפונית ל-50 מעלות צפון, והקיפה שטח של 22,402,200 קמ"ר. בשל גודלה העצום, האקלים בה היה מגוון – ונע מאקלים תת-טרופי וקונטיננטלי לתת-ארקטי וקוטבי. 11 אחוז מהאדמה הייתה ראויה לעיבוד, 16 אחוז ראויה למרעה, 41 אחוז יערות, ו-32 אחוז אחרים, כולל טונדרה.
דמוגרפיה
|
| ערכים מורחבים – דמוגרפיה של ברית המועצות, יהדות רוסיה |
ברית המועצות הייתה אחת המדינות המגוונות ביותר מבחינה אתנית, עם יותר ממאה לאומים אתניים שונים. האוכלוסייה הכללית הוערכה ב-293 מיליון נפש ב-1991. רוב האוכלוסייה הייתה רוסית (כ-53.4 אחוז, מפקד 1970), וכן היו אוקראינים (16.9 אחוז), אוזבקים (3.8 אחוז), ולאומים רבים אחרים. רוסיה גדולה, הן בשטחה והן באוכלוסייתה, מכל יתר הרפובליקות של ברית המועצות שקיבלו עצמאות גם יחד, והיא עדיין מגוונת למדי מבחינה אתנית, וכוללת מיעוטים של טטרים, אודמורטים, וקבוצות אתניות רבות אחרות.
דת
המדינה הובדלה מהכנסייה בצו של מועצת הקומיסרים העממיים (ממשלת המהפכנים הזמנית) ב-23 בינואר 1918. נתונים רשמיים על מספר המאמינים בברית המועצות לא היו קיימים עד ל-1989. אך לפי מקורות סובייטיים ומערביים, מעל שליש מאזרחי המדינה, שרשמית הייתה אתאיסטית, לא האמינו בדת כלשהי. נצרות ואסלאם היו הדתות הגדולות ביותר. הנוצרים השתייכו לכמה כנסיות: האורתודוקסית המזרחית הגדולה ביותר (הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית) ; הקתולית; הבפטיסטית וכמה כתות פרוטסטנטיות אחרות. היו כנסיות רבות במדינה (7500 כנסיות רוסיות אורתודוקסיות ב-1974). רוב המאמינים המוסלמיים היו סונים, וכן היו יהודים רבים. דתות אחרות, שלהן היו מספר מועט של מאמינים, כללו בודהיזם, למאיזם, ושאמאניזם, דת שמבוססת על ספירטואליזם פרימיטיבי. תפקידה של הדת בחיי היומיום של האזרח הסובייטי השתנה מאדם לאדם. מכיוון שהאמונה והערכים החברתיים המוסלמיים היו קשורים מאוד זה לזה, נדמה שלדת הייתה השפעה גדולה יותר על המוסלמים מאשר על הנוצרים או על המאמינים האחרים. אך כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית לא היו מאמינים. כחצי מהאוכלוסייה, כולל פקידים גבוהים במפלגה ובממשלה, הצהירו כי הם אתאיסטים. כל חברי המפלגה הקומוניסטית נדרשו, בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית, שטענה כי "הדת היא אופיום להמונים", להיות אתאיסטים. לפיכך, לרוב האוכלוסייה הסובייטית, הדת הייתה נושא לא רלוונטי.
לאומים
האימפריה הרב-לאומית הגדולה שהבולשביקים ירשו לאחר המהפכה שלהם נוצרה על ידי התפשטות של הצארים במשך כארבע מאות שנה. כמה קבוצות לאומיות הגיעו לאימפריה מרצונם החופשי, אך רובם צורפו אליה בכוח. בצורה כללית, היה מעט מן המשותף לרוסים ולשאר הלאומים באימפריה מבחינה תרבותית, דתית או לשונית. פעמים רבות היו שני לאומים על אותה הטריטוריה. לפיכך, מתיחויות לאומיות נבנו במשך השנים לא רק כנגד הרוסים אלא גם בין הלאומים השונים לבין עצמם.
למשך קרוב לשבעים שנה, המנהיגים הסובייטיים טענו כי החיכוכים בין הלאומים הרבים שהרכיבו את ברית המועצות נמחקו, וכי ברית המועצות היא משפחת לאומים שחיים יחד באופן הרמוני. בהתאם לכך, התעמולה הסובייטית ציינה שבמדינה הוקם לאום חדש - "העם הסובייטי".
התסיסה הלאומית שהרעידה כמעט כל פינה מברית המועצות בסוף שנות ה-80 הוכיחה כי שבעים שנה של שלטון קומוניסטי לא הצליחו למחוק את ההבדלים הלאומיים והאתניים, וכי התרבויות והדתות הלאומיות יצוצו מחדש ברגע שיוכלו. משמעותה של המציאות שגורבצ'וב וחבריו עמדו מולה הייתה, שאלא אם כן ישתמשו בכוח, עליהם למצוא פתרונות אלטרנטיביים על מנת למנוע את התפרקותה של ברית המועצות.
הוויתורים שניתנו לתרבויות הלאומיות והאוטונומיה החלקית שניתנה לרפובליקות בשנות ה-20 הביאו להתפתחותן של אליטות לאומיות ולתודעה לאומית מוגברת. לאחר מכן, דיכוי ורוסיפיקציה הביאו להתנגדות להשתלטותה של שלטונות ממוסקבה ולהתפתחות נוספת בתודעה הלאומית. רגשות לאומיים גם התפתחו ברפובליקות הסובייטית על ידי תחרות מוגברת על משאבים, שירותים ועבודה. כמו כן, אוכלוסייה של הרפובליקות ה"חזקות" בחלק האירופאי של המדינה טענו שהם מסבסדים את הרפובליקות ה"חלשות" במרכז אסיה.
ראו גם
הערות שוליים
הערות שוליים
- ↑ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 255, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ↑ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 248, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ↑ Acton, Edward,, (1995) Russia, The Tsarist and Soviet Legacy, Longmann Group Ltd (1995) ISBN 0-582-08922-0
יהדות רוסיה היא קהילה יהודית גדולה ומגוונת מאוד שהתקיימה באזורי האימפריה הרוסית ומאוחר יותר בברית המועצות, ומתקיימת כיום בפדרציה הרוסית ובמדינות ברית המועצות לשעבר.
עד לסוף המאה ה-18 חל איסור גורף על יהודים לחיות ברוסיה הצארית. יהודים בודדים בלבד קיבלו היתר ישיבה מוגבל. בשלהי המאה ה-18 חולקה פולין בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה. כתוצאה מכך התווספו לרוסיה שטחים מרוסיה הלבנה, מליטא, מאוקראינה המערבית וממחוזות פולין – שטחים שבהם חיו יהודים רבים. בעקבות התרחבות שטחה של רוסיה, מאות אלפי יהודים הוכנסו לגבולות רוסיה, והחל מסוף המאה ה-18 נוצר ברוסיה המרכז היהודי הגדול ביותר באירופה.
לאחר ששטחה של רוסיה התרחב, לא יכלה הממשלה לגרש את היהודים והקציבה להם שטח מחיה שרק בו הם יוכלו לגור, שטח זה נקרא: "תחום המושב" (תחום שהוכל בשטחים החדשים שרוסיה סיפחה). כמו כן, הטילה הממשלה הרוסית על היהודים הגבלות שונות ומסים כבדים כדי להצר את צעדי היהודים בחייהם הכלכליים.
החל משנת 1881 החלו הפרעות ביהודים (הסופות בנגב). בעידודם של הצארים אלכסנדר השלישי וניקולאי השני, חלו פרעות קישינב בשנת 1903 ומשפט בייליס בשנת 1911 ולכן בין שנת 1881 ועד למלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נמלטו יהודים רבים מרוסיה, רובם לארצות הברית ומערב אירופה, ואחוז קטן בחר להגר לארץ ישראל. ברוסיה שגשגה בין היתר התנועה הציונית והוקמו בה תנועות חיבת ציון ועוד תנועות מהפכניות אחרות.
האזור הנרחב של האימפריה הרוסית וברית המועצות לאחריה היה ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם במשך שנים ארוכות. כמותה החלה להידלדל כתוצאה מההגירה הגדולה מהאימפריה הרוסית (בעיקר לאמריקה) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; בהמשך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עברו חלקים ניכרים מאוכלוסיית תחום המושב לשליטת המדינה החדשות שהוקמו בשטחי מערב האימפריה לשעבר; במקביל, יהודים רבים מצאו את מותם במהלך במהפכה ותחת השלטון הסובייטי; שואת יהודי אירופה הכחידה כמות ניכרת מיהדות ברית המועצות; התבוללות מאסיבית והאתאיזם הרשמי במדינה הביא לה"היעלמות" כמות נכבדה מיהודי ברית המועצות; ולבסוף, הליברליזיציה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הביאה להגירה נרחבת של היהודים, בחלקה לישראל – העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (וכן לארצות הברית, קנדה, גרמניה ועוד). גם כיום, הקהילה היהודית בשטחי ברית המועצות לשעבר היא מן הגדולות באירופה.
היסטוריה מוקדמת
היהודים הראשונים שישבו באזורי רוסיה של היום הם יהודי ההרים, שישבו באזור הקווקז - צ'צ'ניה ודאגסטן. הם ישבו באזורים אלו עוד מימי חורבן בית ראשון, אך ייתכן שכבר מימי גלות אשור. היהודים ישבו בעיקר לחופי הים השחור, חצי האי קרים וגאורגיה לאחר שנרדפו בתקופה ההלניסטית ובזמן מלחמות המוסלמים באימפריה הפרסית.
בערך בתקופת ימי הביניים, החלה הגעת סוחרים יהודים לשטחים הפנימיים של רוסיה ואל שטחיה של ממלכת הכוזרים. תחת השפעת היהודים התגייר בולאן, מלך הכוזרים, ובעקבותיו על המעמד השליט של הכוזרים החל מאמצע המאה השמינית ועד תחילת התשיעית לספירה. לאחר תבוסת הכוזרים מידי סביאטוסלאב הראשון מקייב, ברחו יהודים רבים מקרים והתיישבו צפונה יותר. פליטים יהודים מממלכת הכוזרים הם כנראה אלו שייסדו את הקהילות היהודית ברוסיה. עדויות להתיישבות יהודית בקייב, כיום בירת אוקראינה, קיימות בערך מאותה התקופה וידוע על פגיעות ביהודים המקומיים בקייב בשנת 1117, עם המרידות בנסיך, שהיהודים היו בני חסותו. עם השתלטות ליטא על מערב רוסיה ניתנו ליהודים זכויות שונות.
גירוש היהודים ממדינות מערב אירופה ורדיפתם בגרמניה במאה ה-14, הביאה רבים מהם להתיישב בפולין ומזרחה לה בעקבות הזמנתו של קזימיר הגדול (1330-1370)
במאה ה-16 הונח הבסיס להתיישבות היהודית באוקראינה, בפודוליה ובבלארוס, שנגרם כתוצאה מעידוד ההגירה היהודית על ידי השלטון הפולני. פרעות ת"ח ות"ט פגעו קשות בקהילות היהודיות באוקראינה וסביבותיה ורובן הושמדו. מספר שנים מאוחר יותר הרגו צבאות נסיכות מוסקבה מספר רב של יהודים שנתפסו בשטחי בלארוס וכן נאסרה על היהודים הישיבה בנסיכות.
רוסיה הצארית
במאה ה-15 הגיעו לנסיכות מוסקבה סוחרים יהודים, אך אלו סבלו מרדיפות ופגיעות, בעיקר אחרי שהתגלתה בשנות ה-70 של המאה ה-15 "כת המתייהדים" במוסקבה ובנובגורוד. היהודים סבלו מגירושים רבים וצווים קשים הוטלו עליהם. אלו אשר ישבו בשטחי חצי האי קרים וחופי הים השחור, אשר נכבשו מידי טורקיה, לא נפגעו מצווים או גירושים אלו.
הקנאות הדתית ששלטה בנסיכות מוסקבה, שראתה עצמה כמעוז האמונה האורתודוקסית המוקף בכופרים מוסלמים וקתולים, הביאה ליחס קשה ליהודים. למשל, איוואן האיום (1533-1584) כבש את פולוצק ב-1563 והטביע 300 יהודים מקומיים שסירבו להיטבל לנצרות בנהר הדווינה. נסיכות מוסקבה הייתה אנטישמית במוצהר והייתה אזור עוין ביותר ליהודים.
תחום המושב
|
| ערך מורחב – תחום המושב |
החל משנת 1773 וכלה בשנים 1793 ו-1795, סיפחה לידיה רוסיה שטחים נרחבים מפולין ותוך כך סיפחה אליה כמיליון יהודים. בכך היא הפכה למדינה עם ריכוז היהודים הגדול בעולם באותה התקופה. הרוסים, שרצו בהתנצרותם של היהודים, הגבלתם והגירתם מרוסיה, הטילו עליהם צווים קשים ומגבלות.
בימי מלוכתה של יקטרינה הגדולה חלו מספר תהליכים הקשורים ליהודי רוסיה, ב-1778 חילקה יקטרינה את רוסיה לחמישים מחוזות, כאשר לכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להרשם בגילדות ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם, לראשונה במזרח אירופה, לבחור נציגות לעירייה ואף להיבחר. בו בזמן צומצמה האוטונומיה הפנימית של מוסדות הקהילה היהודית, שההצדקה לקיומה הנפרד נעלמה. ב-1782 בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירונים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם כן עסקו בחקלאות. ב-1791 בלחץ סוחרים רוסים שחששו מתחרות נקבע ליהודים "תחום המושב" שבו הם הורשו לשבת. מגמה זו המשיכה גם בגזרת הקנטוניסטים של ניקולאי הראשון בשנת 1827, שקבעה גיוס יהודים לצבא הרוסי. המגייסים הורשו גם לחטוף ילדים יהודיים ולהעבירם לתוכניות חינוכיות מיוחדות, שנועדו להרחיקם מהדת היהודים ולקרבם לנצרות.
היו גם שליטים אשר ניסו להתקרב אל לב היהודים: הצאר אלכסנדר השני התיר ליהודים שנחשבו לדעתו ל"מועילים" להתגורר מחוץ לתחום המושב שנקבע וכן הורד מהם חלק מעול המסים.
תקופת הצאר אלכסנדר הראשון
עם עלייתו לשלטון נדרש הצאר אלכסנדר הראשון לשאלת מעמדם של היהודים בממלכתו והקים ב-9 בנובמבר 1802 את "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים". על בסיס מסקנות הוועדה פרסם הצאר בחודש דצמבר של אותה השנה את תקנת 1804 (תקנת היהודים) המשקפת את ההנחות האלה: היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה ועל כן יש לתקן את מצבם, תיקון ברוח האבסולוטיזם הנאור. התקנות יועדו להגן על החברה מפני היהודים, על פי תפיסות משכיליות-יצרניות לפיהן עובד האדמה הוא אדם מועיל ויצרני, ולעומתו הסוחר הזעיר והמתווך הם גורם מזיק לכלכלה ויש לרסנו.
חלק ממסקנות הוועדה הייתה הוצאת היהודים מהכפרים לעיירות והגבלתם לתחום המושב.
תקופת הצאר אלכסנדר השני
לאחר מותו של הצאר ניקולאי הראשון ועלייתו של אלכסנדר השני חל שיפור במצבם של היהודים. כבר בהמלכתו של הצאר החדש בשנת 1855 בוטלו תקנות הגיוס ליהודים, אשר קיבלו הסדרי שירות בצבא כמו יתר האזרחים. לסוחרים בעלי רכוש, אקדמאים, בעלי מלאכה מאומנים, בוגרי בתי ספר מקצועיים וחיילים משוחררים ניתנה הרשות להתיישב בכל מקום ברחבי רוסיה, ויהודים מסוימים היו יכולים אף להיות פקידים בשירות הממשלה, עורכי דין ושופטים. שכבת בעלי ההון היהודים הגיעה עד מהרה לידי משקל ניכר בכלכלה הרוסית: בנקאים וקבלנים לבניית מסילות ברזל, סוחרי יבוא ויצוא וספקי צבא יהודיים החלו לקבל מעמד נכבד. בנוסף למפעלי המלאכה והתעשייה הזעירה שהתרבו מאוד ב"תחום המושב", התרבו התעשיינים היהודים שהקימו מפעלים חשובים וגדולים מחוץ לגבולות "תחום המושב" . יהודים שהשתתפו בהקמת מפעלים חדשים ובעלי מלאכה הורשו לעזוב את "תחום המושב" ולשבת בתוך רוסיה.
במרוצת הזמן נוסדו קהילות חדשות ברחבי רוסיה, בייחוד בשתי הערים הגדולות - מוסקבה וסנקט פטרבורג. הקהילות החדשות שנוסדו היו שונות מהקהילות הוותיקות שהיו ב"תחום המושב": היהודים שחיו במוסקבה ובסנקט פטרבורג הרבו להיות בקשר עם הגויים, ואף על פי שהם רצו לשמור על יהדותם, הם לא דקדקו במנהגי היהדות. בני משפחותיהם של יהודי מוסקבה וסנקט פטרבורג למדו באוניברסיטאות ובבתי ספר רוסיים. גם בקהילות שב"תחום המושב" היו יהודים שסטו מהדת היהודית, ורבים מהילדים נשלחו ללמוד בבתי ספר רוסיים, שם קלטו את רוח ההשכלה הרוסית.
בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני היו מחלוקות בין המשכילים היהודיים לבין שומרי הדת היהודית, משום שהמשכילים חשבו שכדי לקבל שוויון זכויות יש להשתלב אט אט בחיי החברה. כדי להחיש תהליך זה הם הפיצו את ההשכלה בשפה הרוסית, לעומתם, שומרי המסורת היהודיים הפיצו את ההשכלה בלשון העברית.
במשך שנות ה-70 חלה נסיגה מן הרפורמות לטובת היהודים: התפרסמו דברי הסתה נגד ספקים יהודיים החומסים את הממשלה ופוגעים בצבא, ונשמעו נימות אנטי-יהודיות בעיתונים שהדגישו את הסכנה הנובעת מגידול חלקם של היהודים בהשכלה ובחיי הכלכלה של רוסיה.
תקופת הצאר אלכסנדר השלישי
במרץ 1881 נרצח אלכסנדר השני על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית. העיתונות האנטישמית רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו בממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר האיכרים. לאחר שישה שבועות מהרצח, החלו להתעורר פרעות בדרום רוסיה במשך שלוש שנים ופרעות אלה כונו"סופות הנגב". הגופים שהסיתו לפרעות אלו, שהיו, סביר להניח, בהרשאת השלטון, לא נבלמו על ידי המשטרה או הצבא, אלא המשיכו לגרום לפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס ושוד יותר מאשר רצח. הפרעות גרמו ליהודים לדאוג שוב לעתידו של העם היהודי, והעם החל לחשוב על הגירה, אך הייתה בעיה בקשר למקום היעד. בעקבות פרעות אלה התהוותה תנועה ציונית – תנועת "חיבת ציון" והחלה העלייה הראשונה. בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. הם הבינו שצריך לעלות אל ארץ ישראל.
לאחר רצח אביו, עלה לשלטון אלכסנדר השלישי, שהקים ועדה לנושא "טיפול העם היהודי ברוסיה". חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי יש לתת ליהודים אמנציפציה לאורך זמן, אולם אלכסנדר השלישי, שנשלט על ידי גורמים חיצוניים החל בתוכנית שלושת השלישים: שליש מהיהודים יש להרוג, שליש יש לגרש, ושליש יש להמיר לדת הנוצרית.
במשך כל 14 שנות מלכותו, היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים: לאחר שהפרעות ביטאו את זעם העם כלפי היהודים, הגיעה תורה של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר": נגזרו גזירות קשות על היהודים, בצורה של הפליה והגבלה נוספים, שצמצמו יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.
במאי 1882 נחקקו ארבעה חוקים שמטרתם הייתה לשעבד את היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:
- על היהודים נאסר להשתקע מחוץ לערים, עיירות, ומושבות חקלאיות.
- להפסיק את קיומם של כל שטרי המכירה והמשכנתה, ואת חוזי המכירה על נכסי דלא-ניידי הנמצאים מחוץ לתחומן של הערים והעיירות.
- אסור ליהודים לעסוק במסחר בימי ראשון ובימי החגים הנוצריים. כמו כן, ייסגרו בתי המסחר השייכים ליהודים כמו בתי המסחר של הנוצרים.
- התקנות הנ"ל תקפות רק על שטחים שב"תחום המושב" של היהודים.
חוקים אלו פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון, יום בו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות ו\או לגור באזור חקלאי. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, מה שצמצם יותר את אפשרויות הפרנסה. היהודים שישבו במוסקבה היו בעלי השכלה, בעלי מלאכה ותעשייה, פקידים, סוחרים ובעלי אומנויות חופשיות. בשנת 1891 גורשו כ-30 אלף יהודים ממוסקבה בגזירת אחיו של הצאר, ניקולאי השני, אשר הטיל על היהודים הגבלות נוספות.
בשנת 1891 החל מתפרסם ברבים התרגום לרוסית של הספר בשם הפרוטוקולים של זקני ציון, שמתייחס לקנוניה הרבנית בסיוע סוכנים של המשטרה החשאית הרוסית.
פרעות ועלילות
בשנת 1903 פרצו פרעות קישינב, בעקבות תעמולה אנטישמית והסתה שנוהלה על ידי השלטונות הרוסיים. 45 יהודים נהרגו בפרעות אלה וכ-600 יהודים נפצעו. בשנת 1904 פרצה מלחמה בין יפן לרוסיה. בעקבות תבוסתה של רוסיה במלחמה, האשימו הסתות אנטישמיות את היהודים באהדה ליפן ובהחלשת רוסיה. בעקבות הסתות אלו, התנפלו מגויסי חיל מילואים של הצבא הרוסי על יישובים יהודיים ב"תחום המושב". השלטון הרוסי לא מנע את ההתפרעות כדי שלא לפגוע בגיוסם למלחמה.
בעקבות מהפכת 1905 שבה נאלץ הצאר להיכנע לדרישת התנועה הליברלית ולהעניק זכויות אזרחיות ופוליטיות לעם, התנקמו אנשי הריאקציה ביהודים על המפלה שנחלו מידי אנשי המהפכה. הכוחות הראקציונרים, כמו הכנסייה, שלא רצו לוותר על כוח שלטונם ארגנו קבוצות המכונות המאות השחורות (כל קבוצה הכילה כ-100 אנשים) ואלו ערכו בשנת 1905 פוגרומים ביהודים. כחמישים עיירות נפגעו ומאות יהודים נהרגו.
ב-1911 התרחשה עלילת הדם הידועה בשם משפט בייליס. יהודי בשם בייליס, שמש בבית הכנסת, הואשם ברצח נער נוצרי בחג הפסח בשל שימוש בדמו להכנת מצות. בסוף 1912 הועמד בייליס למשפט אלא שבאותה עת פעלו ברוסיה רוחות ליברלים רבים שהבינו כי הממשל העליל על בייליס עלילות לשווא. טובי עורכי הדין ברוסיה התגייסו לעזרתו ואכן לאחר כשלוש שנים זוכה בייליס מחוסר הוכחות.
התקופה הקומוניסטית
במהלך המהפכה הרוסית נהרגו ככל הנראה בין 70,000 ל-250,000 [דרוש מקור] יהודים בפוגרומים שנלוו למהפכה. היהודים נחשדו בקרבתם לשלטון הבולשביזם ולכן נהרגו רבים מהם על ידי הצבא הלבן.
ב-1918, באחד הצווים הראשונים שהוציא ולדימיר איליץ' לנין כמנהיג רוסיה, הוציא לנין את האנטישמיות מחוץ לחוק. לנין ציין כי ההסתה הפרוגרומית ביהודים, היא כלי בידי בעלי האחוזות והעשירים, להסיט את עיני העניים מהמאבק המעמדי ל"שעיר לעזאזל".
היהודים בעלי ההשכלה במערב רוסיה ובסיביר, קיבלו תחילה יחס הוגן וחיובי. ליהודים חסרי ההשכלה שמצבם הכלכלי רע הוצע על ידי השלטון בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה לעבור למקומות אחרים ברחבי רוסיה ולהקים שם אזורים יהודיים-חקלאיים, כדוגמת המחוז היהודי האוטונומי שהוקם ב-1934.
במהלך פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה במהלך מבצע ברברוסה, לקחו הנאצים ומשתפי פעולתיהם בשבי מיליוני יהודים משטחי ברית המועצות ורבים מהם נרצחו בשואה על ידי האיינזצגרופן. לאחר סוף מלחמת העולם השנייה היגרו יהודים רבים משטחי ברית המועצות, חלקם לארץ ישראל, רובם לארצות הברית. ועם התפשטות הגוש הקומוניסטי "נכלאו" היהודים בשטחי הגוש ולא הורשו לצאת ממנו.
הפדרציה הרוסית
_1.jpg){kind=link}
כיום (2010) יש בברית המועצות לשעבר כ-205,000 יהודים רשומים. בנוסף יש מספר לא ידוע, אך ראשי הקהילה ומומחים רבים מעריכים שהוא גבוה מאוד (כמיליון), של יהודים שאינם יודעים על יהדותם או שאינם מספרים על יהדותם, מחציתם מתגורר במוסקבה.[1]
כיום פועל ברוסיה הארגון איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה, שבראשו עומדים הרב הראשי לרוסיה ברל לזר ואיל ההון הישראלי לב לבייב. הארגון מגלגל תקציב של מיליוני דולרים, ופתח בתי כנסת, בתי ספר, בתי תמחוי, מרכזים קהילתיים ועוד ברחבי רוסיה וברית המועצות לשעבר.
יהדות סנקט פטרבורג
הקהילת היהודית בסנקט פטרבורג היא אחת הוותיקות ברוסיה, כאשר מרכז הקהילת היהודית שוכן ברחוב רובינשטיין (שעד 1929 נודע כרחוב טרויצקי).
הקהילת היהודית בעיר הופיעה כבר בסוף המאה ה-17, ב-1802 היה כבר בית עלמין יהודי. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני, הביאו לצמיחה מהירה באוכלוסייה היהודית בעיר.
ב-1863 מונה לראשונה רב ראשי לעיר וב-1893 נפתח בית הכנסת הקיסרי הגדול. מאז מהפכת פברואר ירד מאוד מספר יהודי העיר.
נכון למרשם אוכלוסים משנת 2003, חיו 35,000 יהודים בעיר, אולם ההערכות הן כי חיים הרבה יותר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- א. א. גרשוני, יהודים ויהדות בברית המועצות, ירושלים: הוצאת פלדהיים, תש"ל-1970.
- אלכסנדר קוליק (עורך), תולדות יהודי רוסיה, מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, 2010.
- איליה לוריא (עורך), תולדות יהודי רוסיה, מחלוקות פולין עד נפילת הקיסרות הרוסית, 1917-1772, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, 2012.
- מרדכי אלטשולר, יהדות במכבש הסובייטי - בין דת לזהות יהודית בברית-המועצות 1964-1941, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007.
- בנימין פינקוס , סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1991-1986, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 1999.
- בנימין פינקוס, יהודי רוסיה וברית-המועצות - תולדות מיעוט לאומי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 1986.