ליקוטי אמרים - פרק מ"ו

ספר התניא
דף השער וההקדמה
דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט
ליקוטי אמרים
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג
שער היחוד והאמונה
הקדמה - חינוך קטן
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת התשובה
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת הקודש
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב
קונטרס אחרון
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט'

פרק מ"ו שבספר התניא מבאר כיצד לעורר את האהבה המסותרת בלב כל יהודי לה', על הדרך של "כמים הפנים לפנים" - בהתבוננות של אהבת ה' את עמו ישראל.

מבוא לפרק

הפרק מבוסס על הכלל הידוע של "כמים - הפנים לפנים", ועל פי משל, אותו מצטט אדמו"ר הזקן:

"אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש, מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם ליבו כלב האבן המס ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך".

על פי משל זה, מבאר אדה"ז כי הקרבה של הקב"ה לעם ישראל היא הרבה יותר מכך, ולכן גם האהבה שהיא כמים הפנים לפנים צריכה להיות בהתאם.

גוף הפרק

פרק מו

פרק מו ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות ליבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא באמת לאמיתו, ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה כמו שיתבאר. והוא, כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם". פירוש, כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו. והנה זהו טבע הנהוג במידת כל אדם, אף אם שניהם שווים במעלה. ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש, מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם ליבו כלב האבן המס ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך. והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ עשה לנו אלוהינו, כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ונודע מזוהר הקדוש והאר"י ז"ל ריבוי ההיכלות והעולמות עד אין מספר, ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית. וכמו שאמרו בגמרא, כתיב: "היש מספר לגדודיו", וכתיב: "אלף אלפין ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי" וגו'. ומשני, אלף אלפין וכו' מספר גדוד אחד; אבל לגדודיו אין מספר. וכולם קמיה כלא ממש חשיבי, ובטלים במציאות ממש, כביטול דיבור אחד ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, בעוד שהיה דיבורה עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב, כנזכר לעיל באריכות. וכולם שואלים איה מקום כבודו, ועונים: מלא כל הארץ כבודו, הם ישראל עמו. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערוות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, לא על ידי מלאך ולא על ידי וכו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו" וגו', כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש, בבחינת נשיקין פה לפה, לדבר דבר ה' זו הלכה, ואתדבקות רוחא ברוחא, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, דכולא חד ממש. וגם בבחינת חיבוק, הוא קיום המצוות מעשיות ברמ"ח אברים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא, כנזכר לעיל. ודרך כלל נחלקין לשלוש בחינות, ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, תרין דרועין וגופא וכו'. וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצוות, ונפש החיונית לבושיהן הנ"ל, באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק. וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. וקדושה היא לשון הבדלה, מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות. והיא בחינת סובב כל עלמין, מה שאינו יכול להתלבש בהן. כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין סוף ברוך הוא, הרי היא במעלת ומדרגות קדושת אין סוף ברוך הוא ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו יתברך והיו לאחדים ממש. וזהו שכתוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם" וגו'. פירוש, כי על ידי קיום המצוות הריני אלוה שלכם, כמו "אלהי אברהם", "אלהי יצחק" וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך, ובטלים ונכללים באורו. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות. לכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו. רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים, כמו האבות וכיוצא בהן, שראו עולמם בחייהם. וזהו שאמר אסף ברוח הקודש, בעד כל כנסת ישראל שבגולה: "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". כלומר, שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה, שתפול עליה אימתה ופחד תחילה, ואחר כך אהבה רבה בתענוגים, או כרשפי אש, כמידת הצדיקים שנזדכך חומרם. וכנודע, שדעת הוא לשון הרגשה בנפש, והוא כולל חסד וגבורה. אף על פי כן אני תמיד עמך, כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין, וכמו שכתוב: "גם חושך לא יחשיך ממך". ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות, וחמץ בפסח, השווה לכל נפש. לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו, כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו. [ומה שכתוב "בהמות" לשון רבים, לרמז כי לפניו יתברך גם בחינת דעת העליון, הכולל חסד וגבורה, נדמה כבהמות ועשייה גופנית לגבי אור אין סוף, כמו שכתוב: "כולם בחכמה עשית". ונקראת "בהמה רבה", כמו שנתבאר במקום אחר. והוא שם ב"ן, בגימטריא בהמ"ה, שלפני האצילות]:

סיכום הפרק

כדי לעורר את האהבה לה' על האדם להתבונן באהבה שה' אוהב אותנו, שכולם בטלים אליו יתברך בביטול גמור ממש, והוא הניח את כל הברואים עליונים ותחתונים, ובחר בעמו ישראל לקרבם אליו בקדושתו ממש שהיא "סובב כל עלמין" בדרגה שאין יכול להתלבש בעולם, ובקדושת המצוות כל יהודי ויהודי עולה לדרגה נפלאה זו, למרות שלפעמים הוא לא מרגיש בכך, מפני נפשו המגושמת.

ענין זה מבואר בפסוק "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", למרות שהאדם הוא בער ואינו מרגיש את היחוד שבנפשו, בכל זאת הדבקות והיחוד בבורא על ידי קיום המצוות הינה קדושה עליונה ועצומה.

מושגים יסודיים בפרק

הקודם: פרק מ"ה

{{{רשימה}}}

הבא: פרק מ"ז