כיפה

כיפת יחי

הכיפה ("יארמולקע" באידיש) היא לבוש אשר יהודים חובשים על ראשם כסימן על "יראת שמים".

מקור המנהג

מבחינת ההלכה ישנן שתי רמות חיוב לחבישת הכיפה:

1. בעת כניסה לבית כנסת או בעת אזכרת שם שמיים (כגון באמירת ברכה), בהם חבישת הכיפה היא חיוב דרבנן קדום המוזכר לראשונה במסכת סופרים ונפסק להלכה על ידי רבנו ירוחם, ולאחר מכן גם בשולחן ערוך.
2. חבישת הכיפה במהלך היום כולו, כמנהג חסידות המעורר ליראת שמים, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל הקהל, עד שנקבע בהלכה כאיסור ללכת 4 אמות ללא כיסוי ראש.
3. האדמו"ר הזקן פוסק כי ישנו איסור הלכתי להלך בגילוי הראש, כדלהלן.

הופעת המנהג במקורות

כיסוי הראש היה פריט לבוש נפוץ בעבר. הכהנים היו מצוּוים לעבוד בבית המקדש כשמגבעת לראשם. ככלל, לא הייתה חובה לכיסוי הראש. כך למשל בעת הטלת גורלות בבית המקדש היה נהוג להסיר את מצנפתו של מי שמתחילים בו את מניין הגורל. בשלהי תקופת בית שני ובתקופת המשנה, היו הסוּדָר, הכובע או הטלית פריטי לבוש מצוי והם מוזכרים כחלק משמונה עשר פריטי הלבוש בברייתא במסכת שבת.

מקורות ראשונים המייחסים משמעות דתית לכיסוי הראש במהלך היומיום מובאים בתלמוד בבלי במסכת שבת. תחילה מוזכר שעל דיינים לשבת בכיסוי הראש, וכן ישנה ברייתא האומרת שעל המבקר את החולה להתעטף (בראשו), כשבשניהם מבאר רש"י שהסיבה היא מפני מורא השכינה. המקור המפורסם יותר הוא לגבי האמורא רב נחמן בר יצחק, שלפי המסופר שם (דף קנו ב), בילדותו ניבאו עליו ה"כלדאים" (חוזים בכוכבים) שיגדל כגנב, בעקבות זאת ציוותה עליו אמו שיכסה תדיר את ראשו ליראת שמים ושיבקש רחמים שלא יגדל כגנב. ואכן, מסופר כי כשאירע לו מקרה שנשמט סודרו מראשו הוא מיד התאווה לגנוב.

מקור נוסף מובא אף הוא באותה המסכת: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש." (שבת קיח, ב) אמרה זו מופיעה במקום אחר בליווי הנימוק: "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי (הלך) ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי." (קידושין לא א) אמרות אלו מובאות כמקור לפסיקתו של ר' יוסף קארו: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים ב,ו);

פסיקת ההלכה

מעיקר הדין חבישת כיפה היא ממידת חסידות, קובע אדמו"ר הזקן - לגבי חבישת כיפה בזמן חז"ל - וזה לשונו "ומדת חסידות שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש גם בימיהם שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים הרבה בגילוי הראש מפני החום בימים ההם".

אך לעומת זאת קובע אדמו"ר הזקן כי בימינו יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של "בחוקותיהם לא תלכו", מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. בנוסף קובע אדמו"ר הזקן שמכיוון שכיום המנהג הוא ללכת עם כיפה, נחשב המקום המכוסה בכיפה כחלק מהמקומות המכוסים שאסור לגלות אותם (גם אצל גברים) מפני צניעות.

עם זאת, קובע אדמו"ר הזקן כי יש חילוק בין חבישת כיפה בזמן התפילה לחבישת כיפה במשך היום. משום ש"אם משים ידו על ראשו לכסותו די בכך להיכר" - כלומר שאינו הולך בחוקות הגוי "רק שלא יזכיר שם שמים".

גודל וצורת הכיפה

ישנה דעה של רבי שלמה קלוגר (ה"חכמת שלמה") שלפיה על הכיפה להיות בגודל שיכסה את רוב הראש; אך מרבית הפוסקים חלקו עליו וסברו שדי שחלק מהראש יכוסה, ומכל מקום רבים כתבו שצריך שהכיפה תראה מכל צדדי הראש, כך מכל צד שיסתכלו על האדם יראה שחובש כיפה.

כיתוב

בעקבות הוראת הרבי לפרסם את ביאת המשיח והעיסוק הגובר והולך בנושא משיח, הדבר הביא בין היתר לפרסום בשורת הגאולה על ידי כיתוב על כיפות. החל מהקמת צבאות השם (בתחילת שנות הממי"ם) החלו ילדים רבים לחבוש לראשם כיפה בה כתובה סיסמת הארגון 'אנו רוצים משיח עכשיו' ובהמשך (תשנ"ג והלאה) 'יחי המלך המשיח' וכדו'. אט אט צבר הדבר תאוצה ומספר חסידי חב"ד החלו לחבוש כיפה שרשומה עליה הכרזת הקודש - "יחי אדוננו".

חבישת הכיפה מבטאת את האמונה בכך שהרבי הוא מלך המשיח, והיא גורמת להתענינות הציבור ולהעברת המסר.

בהמשך ציבורים שונים החלו לאמץ את הדרך - לרשום על הכיפה את המסר שלהם.

קישורים חיצוניים

• לורן רוזובסקי, הכיפה: מה ולמה, אתר בית חב"ד