התנועה הציונית
ציונות היא תנועה לאומית שנוסדה לפני כמאה ועשרים שנה, על ידי קבוצת הוגים יהודים ביניהם: בנימין זאב הרצל, ומשה הס. במרכזה של האידאולוגיה הציונית עומדת ה
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין לאומיות כאשר לקיום התורה והמצוות ישנה עדיפות משנית, אם בכלל. לרעיון זה התנגדו רבותינו נשיאינו בכל תוקף.
מקור השם
השם ציונות, שהוטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום, בתיאור תנועת "חובבי ציון", לקוח מהפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה", בפסוק מכונה ירושלים בשם ציון. הקונגרס הציוני הראשון, קבל שם זה ככינוי הרשמי של התנועה.
האידאולוגיה הציונית
ההשקפה הציונית סוברת שהלאומיות[1] באה בראש סדר העדיפויות של כל יהודי. זה הדרך לאחדו ולשמרו כעם, שמירת המצוות נצרכו רק מחוץ לארץ ישראל, כמכנה משותף בין היהודים מכל העולם. אך כעת, כיון שקיים מכנה משותף אחר, אין צורך בהם. מקימי הציונות, ראו צורך חיוני בהקמת מדינה ליהודים. כשיעדים נוספים של הציונות, הוגדרו בקונגרסים שהתקיימו במשך השנים, כשהם משתנים בהתאם לזמן.
זרמים בציונות
- ציונות מדינית - בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. גרסה, שיש להשיג הסכם מדיני עם האומות ולאחר מכן להקים את המדינה.
- ציונות מעשית - בהנהגתם של מ. ליליינבלום וי. ל. פינסקר. סוברת, כי יש לזרז עליה לארץ והתיישבות יהודית, על מנת לבסס את הבית הלאומי.
- ציונות סוציאליסטית - בהנהגת נ. סירקין, ד. ב. ברוכוב, ח. ארלוזורוב וב. כצנלסון. שילוב ערכים סוציאליסטים של שיוויון ועבודה.
- המזרח"י - בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס, מנהיג תנועת "המזרחי".
- דתיים לאומיים - ציונות על פי משנת הרב קוק.
- ציונות רוויזיוניסטית (מהפכנית) - בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.
הציונות הדתית
| ערך מורחב – ציונות דתית |
הציונות הדתית, רואה את ההתעוררות להקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל כחלק מ'תהליך הגאולה'. עיקר השקפת הציונים הדתיים מבוססת על פי משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
דעת רבותינו
בקונטרס ומעין מובאת התכתבות בין אדמו"ר הרש"ב לרב אהרונסון בקשר להתנגדות של הרבי לתנועה הציונית. במכתב התשובה של אדמו"ר הרש"ב, מבוארת הבעייתיות שבשיטה זו. שלכן גם לחם ברעיון הציוני. הרבי דוגל בשיטה שיש להפריד בין האיש והשיטה, ומעולם לא דחה את מנהיגי הציונות, אלא ניסה לקרבם לתורה ולמצוות.
דרכי נועם
הרבי לא גורס ויכוח ציבורי בנושא, כיון שאינו מביא לשום דבר, ויכול אף לגרום לנזקים. הרב יוסף הכט רבה של אילת מספר לפני שנים רבות, בעקבות חילוקי דעות שנתעוררו בבית הכנסת שלו מסביב לאמירת מי שברך למדינה, עלה בדעתו לערוך דיון ציבורי בנושא זה, דיון שהיה גולש מטבע הדברים, גם לשאלות נוספות כגון שאלת היחס למדינה ולציונות בכלל, גיוס לצבא (כולל של בחורי ישיבות ושל בנות) וכיו"ב, והוא שאל את הרבי אם לקיים את הדיון והסימפוזיון הזה, ועל זה הוא זכה לקבל את המענה בזה"ל: "מיעוט הויכוח בכיו"ב ישובח".[2]
כאשר מישהו שאל את הרבי כיצד לשלב בין השיטה של חב"ד נגד הציונות, עם השיטה של חב"ד לקרב כל אחד ואחד. השיב הרבי כי צריך לקרב את האנשים באופן אישי, אבל לא לקרב יחד איתם את הציונות שבהם, מכיון שהם יהודים וצריך לקרבם.
הרבי סיפר גם באותה הזדמנות שעל ידי שקירב מספר מהציונים בדרכי נועם, הצליח לגרום למנוע אירוע מסוים שהיה גורם חילול ה' נורא ועצום. באותה הזדמנות הביע הרבי את מורת רוחו מגן הפסלים הממוקם באה"ק, שם יש ענינים שהם עבודה זרה ממש![3]
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב שלום דובער הלוי וולפא, בין אור לחושך, יחס הרבי מליובאוויטש לציונות ולמדינת ישראל, הוצאת המחבר, קרית גת חשון תשס"ו.
קישורים חיצוניים
- פרץ אוריאל צימר, יהדות התורה והמדינה באתר דעת.
- בית גלות לגאולה, ועד חיילי בית דוד סניף צפת
ל"ג בעומר תשע"ה
הערות שוליים
- ↑ מתוך אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב.
- ↑ מפי מי ששמע מפיו, מובא בחב"ד אינפו.
- ↑ שיחות קודש תשכ"ז (440).