גלות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המונח גלות, מתאר מצב של ניתוק ועקירה פיזית של עם ישראל מארצו וכן הרגשת ריחוק וניתוק של עם ישראל מהקב"ה.

בתורת החסידות מוסבר, שהגלות לאמיתתה, אינה רק המצב הנראה לעינינו - שבני ישראל אינם שרויים בארצם ואין בית המקדש, אלא בעיקר מצב רוחני, בו השכינה נמצאת בגלות, דהיינו בעולמות בי"ע הרחוקים מגילוי השם, אבל לעתיד לבוא, בזמן הגאולה יתאחדו כל העולמות ויתגלה אור האלוקות בכולם.

זמן הגלות הוא 'עת עבודת הבירורים'[1]. ובו העבודה המוטלת על בני ישראל היא לעבוד את הקב"ה בענייני גשמיות, באופן של דביקות הנפש באלקים, וכך להעלות את הנפש הפנימית של העולמות התחתונים ולגלות בה את כח האלקות שהוא שורש חיותה.

ענינה הפנימי של הגלות

בזמן הבית, כאשר האור האלוקי האיר האור האלוקי בפנימיות ובגלוי בבית המקדש, ויהודי היה יכול לראות את הקדושה בגלוי כמו ראיה ממש (כמאמר רז"ל[2] "כשם שבא לראות כך בא ליראות"). ואילו בזמן הגלות האלוקות נמצאת בהסתר ולכן העולם נראה כמציאות בפני עצמו.

האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא אור מקיף, שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים בני ישראל בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה היתה באופן פנימי - יהודי שעבר על כרת ומיתה בידי שמים הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.

לכן מצב הגלות נקרא "שינה" למעלה (כביכול) - כיון שבזמן השינה לא נרגשים כוחותיו הפנימיים של האדם, והחיות שלו היא רק באופן מקיף. בזמן השינה גם לא ניכרת מעלת המוח שבראש על שאר האברים.

מכך נגזר הבדל משמעותי בין אופן עבודת ה' בזמן הבית, לעבודה בזמן הגלות: בזמן בית המקדש - כאשר יהודי ראה אלוקות בגלוי - היה בכוחו לעבוד את ה' מתוך ביטול פנימי, היינו, שבמוחו הוא מבין ובלבו הוא מרגיש את הצורך לעבוד את ה'. ואילו בזמן הגלות - כאשר אין ראיית אלוקות - העבודה יכולה להיות אך ורק מתוך ביטול חיצוני, היינו, שהיהודי שומר על עצמו מלעבור בפועל על רצון ה', אולם במוחו וליבו הוא אינו חדור בביטול ועבודתו נעשית בקרירות[3].

מסיבה זו נמשלה הגלות לעיבור (והגאולה ללידה): כיון שעל העובר אמרו רז"ל[4] "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלח . . ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא המזון נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום המצוות - אינו מזין את הלב והמוח, ידיעת ה' ואהבתו, אלא נעשה בצורה טכנית בלבד[5].

העבודה בזמן הגלות

ערך מורחב – עבודת הגלות

כל הגילויים הרוחניים והגשמיים להם יזכו עם ישראל בגאולה, "תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"[6]. לפי שעבודת ישראל בגלות, הן בגלות זו האחרונה והן בכל הגלויות, היא זו שממשיכה את הגילוי שבא לאחריה בגאולה. אולם ישנה ייחודיות בעבודה בגלות הרביעית - האחרונה - שממנה באים לגאולה האמיתית והשלימה, מאחר שאמרו חז"ל[7]: "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה". הרי מובן שבגמר העבודה והבירורים של גלות זו, תגמר ותסתיים גם מטרת ותכלית כל הגלויות (שהרי הגאולה מגלות זו היא גאולה שאין אחריה גלות). מובן על פי זה, אשר עבודתנו זו, המביאה לגמר הגלות הרביעית והגאולה שלאחריה - פועלת עילוי גם בשלש הגאולות הקודמות[8].

גולה וגאולה

'גולה' ו'גאולה' מורכבים מאותן האותיות, וההבדל ביניהם הוא רק האל"ף.

עניינה של הגאולה הוא רק להכניס את האל"ף, אלופו של עולם - הקב"ה, בתוך הגולה - גלות. הגאולה לא תבטל את הגלות - כל הדברים הטובים שישנם בגלות ישארו גם בגאולה, אלא שעניינה של הגאולה הוא לגלות את החיובי שבכל דבר בעולם, איך כל דבר גשמי מגלה את הקב"ה בעולם.

לכן מדגיש הרמב"ם שאין מלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ואין עניינה של הגאולה לשנות את טבע העולם, אלא רק להביא לשלימות קיום התורה והמצוות "ככל מצוותה האמורה בתורה", ובאופן הכי נעלה.

משום כך פוסקים רוב גדולי ישראל, חכמי הקבלה ותורת החסידות, כי תכלית השכר אינו לנשמות בגן עדן, אלא דווקא לבני ישראל כנשמות בגופים בעולם התחיה, כיון שתכלית הבריאה היא הגילוי בגשמיות דווקא, לאדם גשמי בעולם גשמי[9].

הערות שוליים

  1. תורה אור בראשית.
  2. חגיגה ב, א.
  3. ראה לקוטי תורה ברכה צח, ב. ספר המאמרים תש"ט ד"ה קול דודי ע' 109. ספר המאמרים מלוקט ח"ב ד"ה ונחה עליו רוח ה' תשכ"ה. ועוד.
  4. נדה ל, ב.
  5. תורה אור וארא נה, א.
  6. תניא תחילת פרק ל"ז.
  7. סוטה יג, ב. הובא בתנחומא ובפירש"י עקב ח, א.
  8. ענינה של תורת החסידות.
  9. עיין ערך עולם הבא.