פרשת בא

פרשת בּא היא הפרשה השלישית בספר שמות (מפרק י' פסוק א' עד פרק י"ג פסוק ט"ז).

הפרשה בקצרה

הקדמה: בשבוע שעבר קראנו את פרשת וארא בה סופר על שבעת המכות הראשונות שה' הכה את מצרים אך פרעה עדיין סירב לשלח את עם ישראל מעבדותם ארוכת השנים. השבוע אנו קוראים את פרשת בא בה ממשיכות המכות לנחות על מצרים.

• ראשון - משה ואהרן הולכים שוב לפרעה בשליחותו של הקב"ה ושואלים אותו עד מתי ימשיך לסרב לתת לבני ישראל לצאת? הם ממשיכים באמרם שאם הוא לא יסכים תגיע מכת ארבה שתאכל את כל מה שעדיין נותר בשדות ועל העצים אחרי מכת ברד. לאחר מכן הם עוזבים את הארמון ועבדי פרעה מפצירים בו להתרכך ולתת לבני ישראל לעזוב. מבחינתם הם עברו מספיק ולא רוצים לסבול עוד. משה ואהרן נקראים בחזרה אל פרעה שמציע להם לצאת ממצרים לעבוד את ה' לשלושה ימים אך להותיר את הילדים במצרים. משהו ואהרן מסרבים להצעה ועוזבים שוב.

• שני - מתחילה מכת ארבה. כמות עצומה של 'ארבה' מגיעה למצרים, מעולם לא היה דבר כזה. הם מחסלים כל דבר מאכל שנותר מהברד. לאחר מכן מגיעה מכת חושך. החושך כבד כל כך עד שניתן למששו בידיים. כל אחד קפא בתנוחה בה היה כאשר התחיל החושך. מי שעמד - נותר לעמוד. מי שישב - נותר לשבת. רש"י מציין שאחת הסיבות לחושך היה כדי להרוג את כל היהודים שלא רצו לצאת ממצרים, דבר שהקב"ה לא רצה לעשות בגלוי כדי שלא לבייש את בני ישראל. המעניין הוא שבגאולת מצרים, אלו שלא רצו לצאת - מתו במכת חושך, אך בגאולה העתידה ייצאו כל בני ישראל כמו שכתוב "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

• שלישי - אחרי ימי החושך הקשים, פרעה קורא למשה שוב, אך ה' מכביד את לבו ולבסוף הוא מגרש את משה פעם נוספת מבלי לתת לבני ישראל לעזוב. הוא מזהיר את משה כי זאת הפעם האחרונה בה הוא יראה אותו - מה שאכן התרחש במציאות. ה' אומר למשה כי נותרה מכה אחת אחרונה אותה יביא על המצריים ואז ייצאו ממצרים. בתור הכנה למכת בכורות, נצטוו כל היהודים לבקש משכניהם המצריים בהשאלה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' גרם שהמצריים יסכימו לכך בחפץ לב.

• רביעי- משה מזהיר את פרעה אודת המכה העומדת בפתח: מכת בכורות, בה ימותו כל המצריים הבכורים מהמכובדים ביותר ועד האנשים הפשוטים ביותר, ואפילו הבהמהות הבכורות ימותו. לאחר מכן ה' נותן לבני ישראל את המצווה הראשונה בתורה: עליהם לקדש את החודש על פי ראיית מולד הירח, כאשר החודש הראשון בשנה הוא חודש ניסן. כמו כן הם מצווים לקחת שה עבור קרבן פסח וכן הציווי לאכול מצה והאיסור לאכול חמץ בפסח. היהודים לקחו את השה לבתיהם ארבעה ימים קודם לזמן שחיטתו. הסיבה לכך היתה על מנת שהמצריים יראו אותם עסוקים בכך וישאלו: עבור מה אתם לוקחים שה? היהודים ענו שהם עומדים לשחות אותם, דבר שהיה כרוך בהרבה אומץ כיון שהשה היה העבודה זרה במצרים. העבודה שבני ישראל לא פחדו מהסכנה ועשו את הציווי של ה', היתה זכות גדולה שעמדה להם בעת יציאת מצרים.

• חמישי - משה נותן לבני ישראל הוראות כיצד לשחוט את קרבן הפסח. בנוסף לכך הם מרחו דם מהשה אותו שחטו על המשקוף של הכניסה לבית ועל שתי מזוזות הפתח, כאות סימן לה' שבבית זה גרים יהודים וכך הוא ידלג על הגרים בבית זה ולא יהרוג את הבכורות כפי שעושה בבתי המצרים.

• שישי - אנו קוראים על מכת בכורות: בדיוק בחצות הלילה, ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות בכל בית החל מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובכל הארץ היתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך שהוא צועק כי הוא מסכים ליציאתם של בני ישראל. (יש לזכור כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש על חייו). היהודים ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, ואלו נתנו אף יותר מאשר מה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ. את ליל הסדר בכל שנה אנו חוגגים בדיוק בלילה זה של היציאה ממצרים.

• שביעי - אנו קוראים על מצוות פדיון הבן וכן על מצוות תפילין.

בתורת החסידות

הרבי מליובאוויטש מביא שבמנחת חינוך חקר אם אפשר לערוף פטר חמור של חבירו, ודן בזה מצד היזק ממון חבירו. ועדיין יש לעיין בזה, שהרי כתב רש"י "לפיכך יופסד ממונו, יכפוהו ב"ד לעורפו לאחר שלשים", ואם כך, לכאורה יש מקום לומר שלאחר שלשים יום מותר לערוף פטר חמור חבירו שהרי אין בזה דין מזיק ממון חבירו, כי בין כך אין ביד הבעלים לפדותו ויכפוהו ב"ד לעורפו. ויש לפשוט מיהא שיטת רש"י בזה מדיוק לשונו כאן שכתב "לפיכך יפסיד ממונו" שלא כלשון הברייתא "יופסד ממונו" או כלשון המכילתא "נכסיו יאבדו": החילוק בין "יופסד ממונו" ל"יפסיד ממונו" הוא ד"יופסד ממונו" קאי על החפצא ד"ממונו", דהיות שגרם שיופסד ממון הכהן לכן גם ממונו נפסד, והוא ע"ד חיוב תשלומין; משא"כ "יפסיד ממונו" קאי על הגברא, שהוא צריך להפסיד ממונו. ועל פי זה רש"י שכתב "יפסיד ממונו" שיטתו היא שעיקר העוול בהעדר פדיית פטר חמור אינו חסרון ממון כהן, אלא אכזריות הגברא , שהפסיד ממון הכהן בלי תועלת לעצמו, ועל כן "יפסיד ממונו", שהוא צריך להרגיש הפסד ממונו. ויתירה מזו, הלשון "יפסיד ממונו" פירושו דהעריפה צריכה להיות על ידי בעל החמור, שמכיון שהוא זה שהתנהג באופן אכזרי, צריך הוא לעשות פעולת העריפה בעצמו. ולפי זה יוצא, שלשיטת רש"י הוי עריפת פטר החמור חובת הבעלים, והוא צריך לערוף ולהפסיד ממונו בעצמו, ואין חבירו יכול לזכות בקיום חובה זו.

קישורים חיצונים

• רעיונות לפרשת בא -
• טקסט פרשת בא עם פירוש רש"י -
• פרשת בא בקצרה לילדים -
• קריאת התורה של פרשת בא עם טעמי המקרא (חב"ד), ר' מיכאל סלוין -
• הפטרת פרשת בא עם טעמים (חב"ד), ר' מיכאל סלוין -