מלאכת קושר

קשירת נעל נידונה בפוסקים אם יש בה חיוב קושר

מלאכת קושר היא אחת מל"ט מלאכות שבת, וגדרה מהתורה הוא קשירת קשר המתקיים מצד חוזקו ועתיד להתקיים.

במשנה

אֵלּוּ קְשָׁרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן, קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא חַיָּב עַל קִשּׁוּרָן כָּךְ הוּא חַיָּב עַל הֶתֵּרָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל קֶשֶׁר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בְאַחַת מִיָּדָיו אֵין חַיָּבִין עָלָיו: (ב) יֵשׁ לְךָ קְשָׁרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין. קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ, וְחוּטֵי סְבָכָה וְשֶׁל פְּסִיקְיָא, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, קוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵצֵא. קוֹשְׁרִין דְּלִי בִּפְסִיקְיָא, אֲבָל לֹא בְחֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא, אֵין חַיָּבִין עָלָיו

— מסכת שבת טו, א

בגמרא

קשירה במשכן היכא הואי? אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים. [אמר ליה אביי], ההוא קושר על מנת להתיר הוא? אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה, אמר ליה רבא תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר, וכי תימא דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד [=ואם תאמר שהליוד הוא משום שאם שני חוטים נסתבכו זה בזה בשעת האריגה הוא מתיר אחד מהם]. השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושין? אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי: שכן צדי חלזון קושרין ומתירין

— שבת דף עד, ב

חידושי אדמו"ר הצמח צדק

לכאורה נראה שלמסקנא הגמרא חיוב קושר נלמד מדברי רבא, מציידי חילזון. אבל כשמעיינים בדברי רש"י במשנה רואים כי הוא מביא את דברי אביי. הדבר תמוה. ומכח זה מכריח אדמו"ר הצמח צדק (בחידושיו למסכת שבת פרק ט"ו) שחיוב קושר עצמו נלמד למעשה מדברי אביי, שהרי ראיית דין קושר שאמר אביי אין עליה כל פרכא, והפרכא היא רק מדין מתיר. אבל למעשה יש צורך אכן ללמוד מדברי אביי, שדין קושר הוא רק בקשר של קיימא, שדין זה נלמד בעיקר מדברי אביי, שהרי האופן שמביא רבא הוא אופן שבו לפעמים פותחים ומתירים את הקשר, וכמו שאומר רבא בעצמו "שכן ציידי חילזון קושרין ומתירין". אלא שמכיון שבשעת הקשירה אינו מוכרח שיהיה חיוב להתירו, נחשב הדבר קשר של קיימא. אך לולי דבריו של אביי לא היינו למדים שקשר של קיימא הוא דווקא כזה שאין עומד להתירו.

בהמשך מוכיח הצמח צדק מדבריו של הרא"ם המובאים בדברי המרדכי, שאין חייבים על אלא קשר שוודאי שישאר. ומבאר הצמח צדק שכונת הרא"ם היא להוציא מיד הסברא שיש לפעמים קשר שבפשטות עומדים להתירו (כקשר של מנעל) אלא שיתכן שבדרך רחוק ישאר קשר של קיימא. ואמנם באופן זה אינו נקרא קשר של קיימא, אלא רק באופן שבפשטות עתיד הדבר להשאר.

להלכה

פסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך סימן שיז: הקושר והמתיר הן מאבות מלאכות שכן במשכן היו צידי חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן.

ומן התורה אינו חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים לעולם, דהיינו שקושרו על דעת שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים, וכל זמן שלא יצטרך לו להתירו, ואף על פי שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו אף על פי כן הואיל וכשקושרו אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם הרי זה נקרא קשר של קיימא וחייבים על קשירתו ועל התרתו, אבל אם קוצב בדעתו איזה זמן שאז יתירנו בודאי, אפילו הוא זמן ארוך מאד אין זה של קיימא מן התורה ופטור בין על קשירתו בין על התרתו אבל מדברי סופרים נקרא זה גם כן של קיימא הואיל ועומד להתקיים איזה זמן ואסור בין לקשרו בין להתירו.