יואל טייטלבוים
רבי יואל טייטלבום מסאטמר. שימש שנים לפני המלחמה כרב בסאטו-מרה (סאטמאר), בשנות המלחמה ניצל מהתופת על ידי רכבת ההצלה, איתה נסע לשוויץ, לאחר מכן הגיע לארה"ב כאן בנה את מוסדותיו הרבים לתפארת בעיקר במונרו וויליאמסבורג וכן בבורו פארק.
נפטר בכ"ו במנחם אב תשל"ט.
קורות חייו
נולד בעיר סיגט שבהונגריה (כיום במרמורש שברומניה), לחנה (לבית אשכנזי) ורבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, בעל ספר "קדושת יום טוב". לאחר מות אביו, עבר להתגורר בעיירה סאטמר שבטרנסילבניה. הוסמך לרבנות ונישא לחוה (לבית הורוביץ). כשהיה בן 24 התקבל לרב באורשיווא שברוסיה הקרפטית, לאחר מכן היה רב העיר קראלי בהונגריה. בשנת תרפ"ט נבחר לרבנות בסאטמר, שם הקים את קהילתו, אז החל להתפרסם בציבור היהודי בהונגריה.
בשנת תרפ"ט לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים הוברח על ידי חסידיו לקלויזנבורג, שם נאסר והועבר לגטו. בסופו של דבר ניצל באמצעות רכבת ההצלה של קסטנר, באמצעותה הגיע לשווייץ.
בשנת תש"ד עלה משווייץ לארץ ישראל. ב-תש"ט היגר לארצות הברית, שם הקים קהילה חרדית שמרכזה ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, ניו יורק. הוא נבחר לכהן גם כנשיא העדה החרדית בירושלים ואף סיכם עמם שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם, ככל הנראה עקב מצב בריאותו, וספג בשל כך ביקורת נוקבת, אך חשאית, מרבנים בעדה החרדית.
הרחיב את מוסדותיו גם מחוץ לאזור ויליאמסבורג וארצות הברית. בשנת תשל"ד הוקמה קרית יואל באזור הררי במונרו, השוכנת במרחק של שעה וחצי נסיעה מהעיר ניו יורק. כיום מתגוררים שם כעשרת אלף איש מהחסידות, ויש בה קרוב למאה בתי מדרש.
אשתו השנייה של רבי יואל, אלטא פייגא, לקחה חלק פעיל בהקמת מוסדות סאטמר. בין היתר הקימה את מוסד ביקור חולים של החסידות המסייע לחולים המאושפזים בבתי חולים וליולדות. היא נפטרה בשנת תשנ"ט.
ר' יואל זכה להערכה גם בקרב רבנים שאינם בני העדה החרדית.
לרבי יואל היו שלוש בנות מאשתו הראשונה: אסתר, רייזל ורחל. שלושתן ושני חתניו נפטרו עוד בחייו, ללא צאצאים. לאחר מותו קיבל רובם המכריע של החסידים כיורש את רבי משה טייטלבוים, אחיינו של ר' יואל, בן אחיו ר' צבי חיים מחבר הספר "עצי חיים". קבוצה קטנה בחסידות, בגיבוייה של הרבנית אלטא פייגא, מיאנה לקבל על עצמה אדמו"ר במקום ר' יואל, ולימים הוענק להם השם בני יואל.
לפלא שלא כתב...
הרבי העריך מאוד את האדמו"ר מסאטמאר. במכתב[1] כותב הרבי:
"במענה על מכתבו מי"ד כסליו, ולפלא שאינו מזכיר דבר ע"ד שהותו של הרה"צ הרב הגאון כו' מסאטמאר שליט"א שהיה במחנם הט', ובטח ימלא בהזדמנות הבאה, ובפרטיות הדרושה".
יש לי כתפיים רחבות
להלן התייחסות מעניינת של הרבי לשיטת סאטמר.[2]
יהודי מארגנטינה, כנראה מחשובי הקהילה הספרדית בבואנוס איירס, הגיע לפני כמה שנים לארצות-הברית וערך סבב בחצרות החסידים ושאר מנהיגי היהדות החרדית, והתפעל מאוד ממצב היהדות כאן בארצות-הברית.
הלה ביקר גם אצל רבי יואל, ושאל את האדמו"ר מדוע הוא קיצוני כל-כך בדעותיו. האדמו"ר השיב: למעלה יש ב' מידות - "חסד" ו"גבורה" - ואני ממידת הגבורה.
לאחר מכן ביקר אצל הרבי (נכנס ביחד עם הרה"ת ר' דובער בוימגרטן, שליח הרבי שם. דיברו בספרדית והרבי תיקן לו טעויות בשפה, אך בעצמו לא דיבר בספרדית). ושאל את הרבי גם כן את השאלה הנ"ל. תשובת הרבי היתה: האדמו"ר מסאטמער רואה שה'ציונים' עוברים להכעיס, ומעבירים על הדת וכו', ואינו יכול לסבול זאת. לכן מכנה אותם פושעים וכו'. אך לי יש כתפיים רחבות "איך האב ברייטע פלייצעס") ואני יכול להבחין בין האיש והשיטה...[3]
גם הוא קנאי
כידוע דעתו של הרבי בנושא מדינת ישראל, ואתחלתא דגאולה, דומה לזאת של האדמו"ר מסאטמאר, אם כי אופן ההתייחסות היתה אחרת.
האדמו"ר מסאטמאר היה בביקור אצל הרבי, בו דיברו על נושאי הציונות וחורבנה. בתום השיחה יצא האדמו"ר מחדר הרבי כשהוא אומר: גם הוא קנאי, אף יותר גדול ממני, אך בדרכים משלו.[4]
מסופר כי באחד מהשנים, בחג הפורים, עלו כמה בני בליעל לשולחנו של האדמו"ר מסאטמאר, וברצונם ל"שמח" את הקהל ב"מילתא דבדיחותא" חיקו את תנועותיו הקדושות של הרבי.
תגובת האדמו"ר מסאטמאר היתה קיצונית: הוא החוויר ביותר, ודומה היה כי עוד רגע קט ומתעלף. בראות הגבאים מחזה מפחיד זה, ניגשו אל השולחן והשליכו החוצה את אותם אנשים מפוקפקים.
פושעי ישראל
מסופר, כי יהודי מחסידי סאטמאר, היה חשוך בנים. כחסיד הוא ניגש לרבו להתברך ממנו לזרעא חיא וקיימא. רבו בירך אותו, ואז הוסיף הוראה מפתיעה: "גיי צו יענעם (לך לההוא)", כשמתברר שכוונתו לרבי מליובאוויטש.
כאשר זכה להיכנס לחדרו הק' של הרבי[5] ולהגיש פ"נ עם בקשת ברכה מהרבי לזרעא חיא וקיימא, הרבי חקר אותו בנוגע לסדר יומו. החסיד פרש בפני הרבי את כל מעשיו במשך היום, ולאחר שהרבי הקשיב לדברי החסיד, השיב לו כי עליו ללכת לרופא.
אבל בזה לא תמה היחידות. לפתע פתאום הרבי סטה מהנושא שלשמו הגיע החסיד, והחל לשאול אותו שאלות על הנעשה בחצר סאטמאר בזמן האחרון. הרבי התעניין האם הרבי מסאטמאר ציין את היארצייט של אשתו הראשונה ע"י התוועדות, או טיש, ומה דובר באותו טיש. החסיד השיב בחיוב, וכי באותו טיש היה סיום מסכת חגיגה.
"ומה דובר בקשר לסיום מסכת חגיגה?" שאל הרבי. השיב החסיד: הרבי שלי דיבר על מה שכתוב: 'פושעי ישראל מלאין מצות כרמון' דכתיב[6] 'כפלח הרמון רקתך' ואמרו חז"ל: אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך. ועל כך שאל הרבי מסאטמאר בהדרן שנשא - איך ייתכן שפושעי ישראל יהיו מלאי מצוות כרימון? כאשר הרבי שמע את דברי החסיד, הרצין באחת. כאן הרבי מצא לנכון לשתף את החסיד הנ"ל בתמצית גישתו והסתכלות שלו על יהודי: "גם אני למדתי את הדברים", אמר הרבי, "וגם אצלי התעוררה שאלה: איך אפשר לקרוא למי ש'מלא מצוות כרימון', פושע???"[7]
לקריאה נוספת
קישורים חיצונים
הערות שוליים
- ↑ אגרות קודש חלק כ"א
- ↑ לפי רשימת הרה"ת ר' יעקב שי' הלוי הורוויץ - ראש-חודש שבט תשל"ג.
- ↑ מתוך שבועות התקשרות גליון רמ"ג
- ↑ שמן ששון מחבריך.
- ↑ הסיפור התרחש בזמן שעדיין הרבי קיבל קהל ביחידות פרטית.
- ↑ שיר השירים ד.
- ↑ סופר בהתוועדות לרגל סיום הרמב"ם שנערכה ביום ז' באדר ראשון ב770[כלומר?].