ישראל יצחק פיקרסקי

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

רבי ישראל יצחק פיקרסקי היה רב בפולין ולונדון. נודע בהסברתו הבהירה ורבים שמעו את שיעוריו. היה מגדולי ראשי הישיבות ומפיצי התורה.

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

ביוגרפיה

הרב פיקרסקי נולד בשנת תרס"ה בעיר סוסנוביץ בפולין לר' מרדכי מנחם פיקרסקי. בבחרותו למד אצל ר' אריה צבי פרומר, אב בית הדין בקוזיגלוב (מחבר הספר "ארץ הצבי") ואצל ר' אברהם ויינברג (מחבר הספר "ראשית ביכורים"), שהיה תלמידם של גאוני סוכצ'וב, ה"אבני נזר" וה"שם משמואל". בשנת תרצ"ו נישא לרעייתו מבית ר' אריה קלפמן, בנו של ר' דוד קלמפן, רב העיר ג'נבה בשויצריה. לאחר נישואיו כיהן תקופה קצרה כרב בעיר מונדזיב בפולין. לאחר מכן, בשנת תרצ"ח, התמנה לרב בלונדון ולפני שהספיק להעביר את בני משפחתו ללונדון פרצה מלחמת העולם השניה. רק לאחר שבע שנים, בסיום המלחמה, נפגשה המשפחה.

בשנת תש"ז, אודות לר' יצחק הוטנר שהשיג עבורם ויזה, עבר לגור עם משפחתו בניו יורק שבארצות הברית, שם התמנה למורה-צדק בבית המדרש של 'צעירי אגודת ישראל' בשכונת ברונקס. בתחילת שנת תשי"א מונה לראש ישיבת תומכי תמימים בברוקלין כשבמקביל שימש גם כרב הקהילה החרדית בפורטס הילס.

הרב פיקרסקי העמיד אלפי תלמידים תלמידי חכם והסמיך מאות רבנים מורי הוראה ודיינים. נפטר בחודש אלול שנת תשנ"ב.

הקשר לחב"ד

את הקירבה לחב"ד קיבל הרב פיקרסקי עוד מרבותיו שהעריצו את אדמו"ר הזקן. הוא היה משתתף בקביעות בהתוועדויות הגדולות של הרבי ובכינוסים וסיומי הרמב"ם. בספריו היה כותב "המתגעגע להיות בטל לעובדי ה'" כשכוונתו אל הרבי.

הרב פיקרסקי התדיין רבות עם הרבי, בכתב ובעל פה, בנושאים תורניים. בשיעוריו היה מחדש הלכות רבות על פי דיוק בדברי הרבי אליו, לרוב היה זה בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן. היה נכנס רבות ליחידות אצל הרבי, גם בזמנים חריגים. פעמים שדחה הרבי את תפילת המנחה בעקבות התארכות פגישתו עם הרב פיקרסקי ואף ביקש לקבל את פילפוליו שנאמרו בארץ ישראל.

בפתח החלק הראשון של ספרו "חקרי הלכות" שיצא לאור בשנת תשי"ז, כותב הרב פיקרסקי: "הגם שאני יודע מך ערכי, מה אני, לבוא לגשת אל הקודש פנימה, אך תמכתי יתדותי על הוראתו של כבוד קדושת מרן אדמו"ר הגאון הקדוש שליט"א מליובאוויטש". בשנת תק"כ שלח מכתב אל הרבי עם קושיות קשות בהלכות שבת בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן. הרבי ענה לו על מכתבו והרב פיקרסקי היה מפליא את תשובת הרבי ואף הדפיס זאת כהקדמה לספרו "חקרי הלכות" חלק ג'. בחלק ט' של ספרו "חקרי הלכות" הדפיס את חידושיו של הרבי בנושא "לא תחסום שור בדישו" ומתפלפל בזה רבות. סוגיות רבות ביאר הרבי בזכות שאלותיו של הרב פיקרסקי. רובם לא הגיע לידינו.

ספריו

• חקרי הלכות (תשעה כרכים) – חידושים על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן
• אוצרות שיעורים.