רכבת

רכבת

רכבת היא כלי תחבורה יבשתי, המשמש להובלת נוסעים ומטען על גבי מסילה.

רכבת בהלכה ובהוראות הרבי

קופת צדקה

הרבי הורה לרב שלמה מידנצ'יק לשים קופת צדקה ברכבת.

רבותינו נשיאינו ברכבת

אדמו"ר הריי"ץ

ביום ראשון ג' בתמוז תרפ"ז נלקח הרבי הריי"ץ מבית הכלא 'שפאלערקע' לתחנת הרכבת 'מוסקבה' בדרכו לגלות קסטרמה. בעומדו על גבי מדריגות הרכבת עצר, הסתובב, ואמר שיחה שכל כולה רוויה במסירות נפש "יהי ה' אלוקינו עמנו...".

הרבי ישב במחלקה שניה, הנסיעה ארכת כ24 שעות והסתימה בתחנת הרכבת בקסטרמה.

לאחר שחרורו של הרבי הרייץ, נסע הרבי פעמים רבו ברכבת. בין השאר, נסע הרבי בעת ביקורו בארה"ק, ברכבת ממצרים ללוד, ושוב בחזור מתל אביב ללוד.

רבי לוי יצחק

בעת גלותו של רבי לוי יצחק בתרצ"ט, נסע ברכבת אסירים מקייב לקזחסטן. הנסיעה נמשכה כחודש ימים.

הרכבת כמשל בעבודת ה'

כשאדם רוצה להגיע במהירות למחוז חפצו – נוסע ברכבת.

בכלל ישנם שני סוגי רכבות: יש רכבת מהירה שאינה מתעכבת בדרך הילוכה אלא נוסעת ישירות אל המקום המיועד, ויש רכבת רגילה– שבה משתמשים ע"פ רוב – שאינה נוסעת ישירות אל המקום המיועד, אלא מתעכבת בדרך הילוכה בתחנות שונות, כדי להעלות באמצע הדרך עוד נוסעים שלא עלו בתחנה הראשונה, וגם, בשביל אותם נוסעים שלא יכולים לסבול את הנסיעה המהירה.

גם בתחנות שבמשך הנסיעה ישנם שני סוגים: יש תחנות קטנות שבהם עוצרים לזמן קצר בלבד, ויש תחנות גדולות שבהם עוצרים לזמן ממושך יותר, כדי להעמיס על הרכבת גם מטענים גדולים וכבדים, וגם בהמות (שוורים כבשים עיזים חמורים וסוסים), אשר, העלאת הבהמות אל הרכבת דורשת זמן ארוך, משום שהבהמות פוחדות לעלות על הרכבת, הם פוחדות מהרכבת עצמה, מהצפירה, מהנסיעה וכו' [והפחד שלהם אינו פחד-שוא, כיון שבבואם אל המקום המיועד יהפכו להיות דם ובשר מבשרו (של האדם), ויתבטלו מבהמיותם ("זיי וועלן ווערן אויס בהמות"...)], ולכן, בתחנות הקטנות אין פנאי להתעסק עמהם, כי אם, בתחנות הגדולות, שבהם מתעסקים להעלות אל הרכבת את הכל.

וסדר הנסיעה – שלפני שהרכבת מתחילה לנסוע משמיעים צפירה, כדי להזכיר לנוסעים הממתינים – הטרודים עם חבילותיהם, או אלה ששכחו בכלל שצריכים לנסוע – שהרכבת עומדת לנסוע, ולא מסתפקים בצפירה אחת, אלא צופרים עוד פעם ועוד פעם, וכשהצפירות לא עוזרות מתחילה הרכבת לזוז מעט, כדי להראות שמתכוונים ברצינות... ורק לאח"ז מתחילה הרכבת לנסוע במהירות.

וע"פ הידוע שכל דבר שישנו בגשמיות ה"ז משום שענין זה ישנו ברוחניות, והענין ברוחניות הוא שורש הענין בגשמיות – יש לבאר גם בנדו"ד שורש הענין ברוחניות.

והענין בזה:

היתרון שבמהירות הילוכה של רכבת, רומז על תכלית בריאת האדם וירידת נשמתו למטה שע"י עבודתו למטה נעשה בבחינת "מהלך" – כידוע שהמלאכים נקראים "עומדים", דאף שעומדים באהבה ויראה במשך ב' אלפים שנה, ועוד ב' אלפים שנה, ועוד קרוב לב' אלפים שנה, ועולים מדרגא לדרגא, מ"מ, נקראים בשם "עומדים", כיון שהעליות שלהם הם בסדר והדרגה. וכן הנשמות קודם ירידתם למטה נקראים "עומדים",

כמ"ש"חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו". ודוקא ע"י ירידת הנשמות למטה והתלבשותן בגוף, שאז צריכה להיות עבודתן ביגיעת נפש ויגיעת בשר – נעשים "מהלכים", כיון שהעלי' שע"י הגוף היא שלא בהדרגה כלל, שמדלגים ("מ'שפּרינגט אַריבער") מסדר השתלשלות לדרגא שלמעלה מסדר השתלשלות, ועד לאשתאבא בגופא דמלכא, שמגיעים לעצמות ומהות א"ס ב"ה.

ובזה גופא ישנם ב' אופנים (בדוגמת ב' סוגי הרכבות): ישנו סדר של "בעתה", וישנו סדר של "אחישנה" – כדברי יעקב לעשו שאף שהוא (יעקב) מצדו מוכן כבר לילך להר שעיר, מ"מ, כיון ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו גו'", לכן, "אתנהלה לאטי"3, היינו, שהנסיעה אל הגאולה ("ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו") צריכה להיות בהסדר ד"בעתה".

ועד"ז בנוגע לסדר הנסיעה, החל מהצפירה שלפני הנסיעה, והתחנות שבאמצע הדרך וכו' – שענינם בהנמשל מתבטא במועדי חודש תשרי:

ובהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"חודש תשרי הוא ראש הכללי לכל החדשים, ובו ימים שרשים ומקורים על כל השנה: ראש השנה – שרש ומקור על יראה . . יום הכפורים – על תשובה ומחילה וסליחה, שבעת ימי הסוכות – על אהבה ושמחה וכו'".

ובכללות נחלקים לשני סוגים: ימים נוראים, שבהם נעשית העבודה בבכי' ומרירות, וימי שמחה ("זמן שמחתנו"), שבהם נעשית העבודה בשמחה וריקודים – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאותם הענינים שפועלים בראש השנה בקו המרירות, פועלים בשמיני עצרת ושמחת תורה בקו השמחה.

והמשל לזה – כמו הרכבת שיש בה כמה סוגים של קרונות (מרכבות) בהתאם לסוגי הנוסעים, כמו כן ישנם כמה סוגי עבודה, באופן של בכי' ומרירות, או באופן של שמחה וריקודים.

ובפרטיות יותר:

לכל לראש ישנה הקדמת העבודה דחודש אלול, שבו נוהגין לתקוע בשופר כדי לעורר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (בתמי'). – באמת צריך להיות "כל ימיו בתשובה", אלא שבחודש אלול נעשית ההתעוררות לתשובה. ומשך הזמן שנותנים לתשובה הוא ארבעים יום (מר"ח אלול עד יום הכיפורים) – ע"ד שמצינו באנשי נינוה שנתנו להם ארבעים יום, אם ישובו מוטב, ואם לאו כו' (כהמשך הכתובים).

וכן נותנים בפרטיות י"ב הימים מח"י אלול עד ראש השנה, כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, שבימים אלה יכולים לתקן ולהשלים את כל י"ב חדשי השנה.

לאחרי חודש אלול – בא ראש השנה, שבו מוסיפים לעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר.

ומהחילוקים שביניהם – שבחודש אלול תוקעים עשר קולות, די"ל שהם כנגד עשר כחות הנפש, שההתעוררות שלהם נעשית ע"י העשר קולות, ובראש השנה תוקעים מאה קולות, כנגד עשר כחות הכלולים בכל א' מעשר כחות הנפש, כיון שצריך לעורר את כל הפרטים שבכחות הנפש, עשר כחות שכל א' מהם כלול מעשר.

וטעם הדבר – לפי שבראש השנה "צריך לדקדק ולפרט היטב" (כפי שמצינו בנוגע להדקדוק בהניקוד דתיבת "לחיים" וכיו"ב), ולכן לא מספיק לתקוע עשר קולות, כדי שלא יהי' מקום לטעות שהתיקון הוא רק בנוגע לעשר כחות כפי שהם בכללות, או רק בנוגע לעשר כחות פרטיים שכלולים בא' מעשר הכחות (ולהניח את ט' הכחות), אלא צריכים לפרט ולתקוע מאה קולות, כנגד כל עשר הכחות כפי שכל א' כלול מעשר.

ועד"ז בנוגע להעשר סוגים דבנ"י, כמ"ש "אתם נצבים היום (דא ראש השנה) כולכם גו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", "פרט הכתוב עשר מדרגות", וכל מדרגה כלולה מכל עשר המדרגות – שכדי שלא יהי' מקום לטעות שיכולים ליקח עשר ממדרגה אחת בלבד, עשר מ"ראשיכם", ולהניח את שאר המדרגות עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", לכן תוקעים מאה קולות, כנגד כל עשר המדרגות כפי שכל אחת כלולה מעשר, כל פרטי הדרגות שבבנ"י.

לאחרי ראש השנה – בא יום הכיפורים, שבו נמשך המקיף ד"תשובה ומחילה וסליחה" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר).

ויש לבאר הענין דהמשכת המקיף דמחילה וסליחה – דלכאורה, המשכת המקיף דמחילה וסליחה אינה דומה להמשכת שאר המקיפים, המקיף דתשובה, המקיף דיראה, והמקיף דאהבה ושמחה, שכולם תלויים בעבודת האדם, ואילו הענין דמחילה וסליחה אינו תלוי באדם, אלא בא מלמעלה?

והביאור בזה – שהאמת היא שגם הענין דמחילה וסליחה שייך לעבודת האדם, כי, כאשר עבודת התשובה היא כדבעי, אזי נעשה בעה"ב על המחילה וסליחה, שאינו צריך לבקש אצל הקב"ה המחילה וסליחה, אלא יכול לדרוש מהקב"ה המחילה וסליחה.

וע"ד המאמר "עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות" (שנוהגים גם הכהנים לאמרו אחר הדוכן), כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר דח"י אלול.

לאחרי יום הכיפורים – באים ד' הימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שגם בהם נמשכת עבודת התשובה, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שנכנס פעם במוצאי יום הכיפורים לאביו, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ושאלו: ומה עתה? והשיב: עתה צריכים ביחוד לעשות תשובה ("איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן").

ולאחרי כל פרטי הענינים דעבודת התשובה – באים ימי השמחה, "זמן שמחתנו", שבעת ימי הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה, שבהם העבודה היא בענין השמחה.

והענין בזה – כמשל הרכבת שיש בה סוגי קרונות שונים בהתאם לסוגי הנוסעים (כנ"ל ס"ח), ובשביל אותם נוסעים שלא עלו על הקרונות שעליהם כתוב "בכי' ומרירות" (כיון ששייכים יותר לקו השמחה, ואוהבים לרקוד), מצרפים ומחברים עוד קרון שעליו כתוב "שמחה וריקודים", ואם ירקדו לשם שמים, יוכלו גם הם לעלות על הרכבת שנוסעת לקבל פני המשיח.

ולאחרי כל זה צ"ל "השלמה ותוספת . . בשבת בראשית":

ובהקדם המבואר לעיל (ס"ט) שתכלית בריאת האדם וירידת נשמתו למטה (מחוז חפצו בנסיעת הרכבת) הוא להגיע לעצומ"ה א"ס ב"ה.

ובשביל זה לא מספיק ה"גילויים" שבמועדי חודש תשרי, אלא יש צורך גם בההמשך ד"ויעקב הלך לדרכו", לעבודת כל השנה כולה, שעל ידה דוקא פועלים המשכת העצמות.

אמנם, מצד עוצם הגילויים דמועדי חודש תשרי, הן ב"ימים נוראים" והן ב"זמן שמחתנו", יתכן שיהיו עסוקים ונתפסים ("פאַרכאַפּט ווערן") בה"גילויים", עד כדי כך, שכשיצטרכו לצאת לעבודה דכל השנה, שעל ידה דוקא פועלים המשכת העצמות – לא תהי' ההתעסקות בזה כדבעי.

והמשל לזה – מאדם הנכנס לארמון המלך כדי לראות את המלך, ומיד בכניסתו לחדר החיצון מתפעל ביותר, עד ששוכח... – באמת לא שייך לומר ש"שוכח" מהמלך ח"ו, אלא, שאינו מגיע אל המלך, כיון ששוכח שצריך לילך הלאה, בגלל הטוב האמיתי שבמקום בו נמצא עתה. ובזה גופא כמה דרגות: ישנם כאלה שההתפעלות שלהם היא מיד בכניסתם לחדר החיצון וכבר שם נעמדים מהליכתם הלאה, וישנם כאלה שנעמדים מהליכתם רק בהכנסם לחדר הפנימי, וישנו מי שממשיך לילך בכל חדרי הארמון עד שמגיע לחדרו של המלך, אלא, שמצד ההסתכלות בה"גילויים" של המלך, אינו מגיע אל המלך עצמו.

וכיון שכן, יש צורך לעורר את אלה שעסוקים ומונחים בה"גילויים" דמועדי חודש תשרי – ע"ד שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר דראש השנה שכיון שהנשמות שבג"ע טרודים בהגילויים שבג"ע, צריכים לעורר אותם "בפלגות ליליא" שעכשיו "קוב"ה אתא לאשתעשעא עם צדיקייא בגינתא דעדן".

וזהו תוכן ענין ה"השלמה ותוספת . . בשבת בראשית" – שאלה שלא מילאו בשלימות ("זיי האָבן ניט דערטאָן") את העבודה דחודש תשרי בגלל התעסקותם בהגילויים (או בגלל סיבה אחרת), יכולים להשלים זאת בשבת בראשית.

ומזה מובן שבשבת בראשית יש מעלה יתירה לגבי מועדי חודש תשרי:

שבת בראשית הוא אמנם ה"שיריים" דמועדי חודש תשרי,

– שלכן רואים גם בגשמיות (מפני שכן הוא גם ברוחניות) שכאשר בעלת-הבית מכינה משקה ומיני טעימה ("פאַרבייסן") עבור היו"ט, עושה זאת מתוך חשבון שאפשר להכין יותר מכפי הדרוש, ומה שישאר מהיו"ט ("שיריים") יהי' עבור ה"קידוש" דשבת בראשית –

ו"שיריים" – כפשטות השם – הוא פחות ממחצית העיקר,

אבל, מצינו שפעולת ה"שיריים" יכולה להיות יותר מה"עיקר" – כפי שאמר אלישע לאשת עובדי' "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשייך ואת ובניך תחיי בנותר"., ודרשו חז"ל "ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו המתים", ונמצא, שה"עיקר" הספיק רק עבור התשלום להנושים, ואילו ה"נותר" הספיק לא רק לשנה שנתיים או שלוש, אלא "עד שיחיו המתים", שתחיית המתים תהי' לאחרי ביאת המשיח, לאחרי בנין ביהמ"ק השלישי, ולאחרי קיבוץ כל הגלויות, ועד אז – "תחיי בנותר"!

ומזה מובן גם בנוגע לשבת בראשית – שעם היותו "שיריים" דמועדי חודש תשרי, יכולה להיות פעולתו גדולה יותר מפעולת מועדי חודש תשרי.

שבת בראשית אינו שבת כמו כל השבתות, או אפילו כמו כל שבת מברכים, אלא ענין אחר לגמרי – ענין כללי, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה דערב סוכות שהאור וחיות שמאיר בשבת בראשית נמשך על כל השנה.

כמו כן ישנו פתגם מהצמח-צדק: "אַזוי ווי מ'שטעלט זיך שבת בראשית אַזוי גייט אַ גאַנץ יאָר"[==איך שמעמיד עצמו בשבת בראשית כך עומד כל השנה].

ואף שלכאורה יש להקשות שענין כזה שייך לראש השנה ויום הכיפורים, הושענא רבה עד לשמיני עצרת, ולא לשבת בראשית, וכדאיתא בזהר שבהושענא רבה ושמיני עצרת נותנים ה"פתקין", שזהו סיום וגמר כל הענינים – יתרץ קושיא זו אליהו הנביא, כפי שאמר הצ"צ (לענין ביאת אליהו הנביא בערב ש"ק), שיבוא כבר, וכשיבוא, יתרץ גם קושיא זו.

לחבר את הקרונות

אדמו"ר הריי"צ סיפר שהיו אומרים אודות הנסיעה ברכבת במדינת איטליה – באותם שנים שקנתה לה "שם" בבלתי-סדר– שהנוסעים היו ממתינים במקומותיהם בקרונות הרכבת, והכל הי' מוכן לנסיעה, ה"קטר" עם הגחלים, המים, ושאר הדברים הדרושים, אך דא עקא: ה"קטר", לא הי' מחובר אל הקרונות, כך שהקטר צפר ונסע לדרכו, ואילו הנוסעים שישבו בקרונות הרכבת, לא זזו ממקומם!... ודוגמתו בנמשל, שצריכים לקשר ולחבר את עבודת הנשמה עם הגוף, שגם הגוף "יסע" ויתעלה עם הנשמה.

טכניקת הרכבת

האדם הנוסע ברכבת אינו יודע את כל הטכניקה הקשורה באופן פעולת הרכבת, ואעפ"כ, כשרוצה להגיע למחוז חפצו, עולה על הרכבת, וכאשר נמצאים על הרכבת, הרי בין אם מבינים את הטכניקה ובין אם לאו, פועלת הרכבת את פעולתה להביאו למחוז חפצו, וענינו בהנמשל – שלימוד החסידות מביא את האדם מעומק תחת לעומק רום.

תחנת הרכבת בכפר חב"ד

לו"ז תחנת כפר חבד משנת תשכ"א.

ערך מורחב – תחנת הרכבת כפר חב"ד

תחנת הרכבת בכפר חב"ד הוקמה בשנת תשי"ב בפיקוח העסקן הרב יצחק מענדל ליס. התחנה שוכנת באזור התעשייה שבפאתי כפר חב"ד. התחנה סמוכה למושב צפריה, מחנה צריפין ויישובים נוספים.

עוד לפני הקמת הרציף במקום, התחנה הייתה "נקודת עצירה" (באנגלית: Halt, מקום מוסכם לעצירת רכבת לצורך העלאת והורדת נוסעים, ללא רציף או מבנה תחנה) שנקראה "סאפארייה" (Safariyya) על שם הכפר הערבי ששכן במקום (לימים כפר חב"ד), בקו מסילת הרכבת לירושלים. במרוצת השנים הוקם רציף קצר באורך של כ-50 מטרים עם סככה קטנה מפח. עם סיום הכפלת המסילה בין לוד לתל אביב בשנת תשנ"ט, שודרגה התחנה וכיום יש בה שני רציפים ארוכים עם ספסלים לישיבה ומעבר תת-קרקעי המחבר את הרציפים.

ברוב שעות היום עוצרת בתחנה רכבת אחת בשעה בכל כיוון בקו נתניה - רחובות.