סעודת שור הבר והלווייתן

סעודת שור הבר והלווייתן היא אחת מחזונות הגאולה המתאר התגוששות בין בעלי חיים ענקיים בשם לויתן ושור הבר, שתסתיים במותם של השניים ובאכילתם על-ידי בני ישראל.

המשתתפים בסעודה

על פי המדרש ישתתפו בסעודה כל הצדיקים, שלושת האבות, משה רבינו ואהרן הכהן, ודוד המלך.

בברכת המזון יסרב כל אחד מהם לזמן, בתואנה שעבר על אחד מחוקי התורה, אברהם יסרב מפני שיצא ממנו ישמעאל, יצחק מפני שיצא ממנו עשיו, יעקב מפני שנשא שתי אחיות בחייהן, משה רבינו מפני שלא זכה להכנס לארץ, וכו' ודוד המלך יענה בפסוק "כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא" אכן לי נאה ולי יאה לברך. הגמרא אומרת שהכוס שעליו יזמן דוד יכיל מאתיים עשרים ואחד לוג, בגימטריא של (כוסי) רויה.

שחיטת שור הבר

כתוב במדרש שהשחיטה של שור הבר יהיה על ידי הקב"ה שישחטו באמצעות הסנפירים החדים של הלויתן וחכמים במדרש מקשים "וכי זו שחיטה כשרה?" זאת אומרת הרי על פי ההלכה שחיטה זו אינה כשרה וצריך דווקא סכין וכן צריך שחיטת אדם דווקא, וכיצד תערך כזו שחיטה? ועונה ר' אבין ש"תורה חדשה מאיתי תצא".

הרבי מסביר את התשובה של ר' אבין שתורה חדשה מאיתי תצא אין הכוונה שהתורה תשתנה ולכן מה שכיום אסור אז יהיה מותר כי הרי התורה הזאת לא תיהיה מוחלפת והתורה היא נצחית לעולם ועד אלא הכוונה בדברי ר' אבין הוא שיהיה חידוש בדיני התורה דהיינו שדיני השחיטה הנוהגים היום לא מדברים על מקרה כזה (שחיטה על ידי סנפירי לוויתן) ולא שהדינים האלו בטילים או משתנים בזמן ההוא.

מזה גם מוכיח הרבי שזמן הסעודה יהיה בימות המשיח לפני תחיית המתים כי תחיית המתים הוא זמן ש"מצוות בטילות" ואי אפשר להקשות על השחיטה.

שחיטת שור הבר בחסידות

שור הבר והלויתן מורים על שני דרגות בעבודת האדם.

הלויתן מקומו בים "עלמא דאיתכאסיא" (העולם המכוסה) שזה מורה על העבודה הרוחנית ביחוד יחודים עליונים ונעלים.

שור הבר מקומו ביבשה "עלמא דאיתגליא" (העולם המגולה) שמורה על העבודה בבירור גשמיות העולם.

ולעתיד לבוא על ידי זה שהלויתן ישחט את השור הוא בעצם יעלה את הבירורים שלו לדרגות העליונות שבקדושה.

סעודה כפשוטה או לא

דעות הראשונים

חכמינו הראשונים מציגים גישות שונות בעניין האם מדובר במציאות אמיתית או רק במשל ודימוי לתהליך רוחני.

הרמב"ם כותב כי זהו חזון רוחני:

הטובה, שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו לה כל הנביאים... [ו]חכמים קראו לה דרך משל... סעודה

לשיטתו של הרמב"ם הביטוי 'סעודה' אינו אלא דימוי ההנאה שתהיה לנשמות הצדיקים מהרוחניות – להנאה גופנית מאכילה. הראב"ד משיג על פרשנות זו וכותב: "ואם זו היא הסעודה – אין כאן כוס של ברכה!". כלומר: בתלמוד מסופר על 'כוס (יין) של ברכה' שיישא מי שיברך את ברכת המזון בסעודת הלווייתן ושור-הבר, ואילו הסעודה היא רק מושג רוחני – על מה בדיוק יברכו ברכת המזון?

בזוהר מופיעות שתי הגישות גם יחד. מצד אחד נאמר, כי "היין המשומר" שיישתה בסעודה האמורה – "אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם . . ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבוא". דברים דומים גם מופיעים על שור-הבר והלווייתן. אך מצד שני, נאמר שם בהמשך הדברים, כי אכן תתקיים סעודה גשמית ממש.

התיווך של הרבי

הרבי מליובאוויטש מכריע כי לאמתו של דבר אין כל מחלוקת בדבר, וגם הרמב"ם סבור שתהיה זו סעודה פיזית. וכפי שכותב הרמב"ן: "ואמת שמענו, שהרב הגדול [הרמב"ם] מחזיק במדרשי רבותינו ובאגדותיהן, שכל הדברים יהיו כהווייתן בסעודה העתידה ביין המשומר ולויתן". אלא שיחד עם זאת, תוביל הסעודה את המשתתפים בה לדרגות קדושה גבוהות: בשור הבר ובלווייתן טמונים ניצוצות קדושה נשגבים, שכאשר ייספגו בנשמות הסועדים – הם יעלו את הנשמות אל מדרגות נעלות, אותן מכנה הרמב"ם: "השכר שאין שכר למעלה ממנו".

מקורות

פסחים קיט, ב. זוהר, חלק א, דף קלה, א. זוהר חדש, ויצא, דף כח, ב. איגרת ההתנצלות לרמב"ן על מורה נבוכים. ספר הליקוטים לאדמו"ר הצמח צדק, ערך 'לווייתן'.