מצות כיבוד אב ואם

כיבוד אב ואם היא מצווה מהתורה, הכתובה פעמיים: פעם אחת בעשרת הדברות, "כבד את אביך ואת אמך" - כחיוב כיבוד, שהוא מאכיל ומשקה, מכניס ומוציא וכו', והשני "איש אמו ואביו תיראו", הוא חיוב מורא - לא לשבת במקומו, לא לסתור את דבריו וכדומה.

כיבוד אב ואם היא מהמצוות החמורות בתורה, עד כדי כך ש"השווה כבודם לכבוד המקום".

פרטי המצווה

באופן שמצוות שהאב מצווה לעשות דבר שהוא נגד מצוות התורה, אינו מחויב לשמוע בקולו כלל, ואף אסור לו לציית, וזאת מפני פסוק מיוחד שנכתב בתורה "איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו" - על אף חומרתה של כיבוד אב ש"השווה כבודם לכבוד המקום", אבל אם אמר לך אביך לחלל שבת - אל תשמע לו, מפני ש"אני ה' אלקיכם" - אתה והוא חייבים בכבודי.

כאשר אמו נשואה לאביו, כבוד אביו קודם, מכיון שגם אמו חייבת בכבוד אביו שהוא בעלה. אך אם הם גרושים אז כבוד שניהם שווה.

בשולחן ערוך נפסק כי אם חפץ ללמוד תורה במקום מסוים, ואביו רוצה שילמד במקום אחר אינו חייב בכבודו.

היכן נקבע הפסק?

כאשר אברך חשוב, שחשקה נפשו ללמוד ב770 תורה וחסידות מהרבי כתב לרבי שאין דעת אביו וזקנו נוחה מכך, השיב לו הרבי במכתב:

"האומנם באם יעשה כפסק דין ברור בשו״ע יו״ד סוף סימן ר״מ?

[וכבר דובר בזה שנקבע פסק דין זה לא בהל׳ תלמוד תורה, כ״א בהל׳ כבוד אב ואם. וקל להבין]. אזכיר על הציון."

כלומר: מה שאינו חייב לשמוע בקול אביו אינו דין בהלכות תלמוד תורה - שחיוב של תלמוד תורה עדיף מחיוב כיבוד אב ואם; אלא הוא דין בהלכות כיבוד אב ואם - כלומר: אין כלל חיוב של כיבוד אב ואם לענין זה...

כוונה בקיום המצווה

למרתו ההלכה הידועה שמצוות צריכות כוונה, בכיבוד אב אין הכוונה מעכבת, מכיון שעיקר מהותה של המצווה הוא שמכבד את האב, אם כן המעשה תלוי באב, ומכיון שהאב קיבל את שלו לא מהני חוסר כוונתו לקלקל את עשיית המצווה. וכדוגמת מצוות צדקה שאין צריך בה כוונה, וכמובא שאם נפלה סלע מידו ומצאה עני והתפרנס בה קיים מצוות צדקה. שאז על פי רוב יש לו כוונה הפכית, שהרי בשעת נפילת הסלע מידו יש לו צער מכך ומיצר על אבידתה, ואף על פי כן מקיים את המצווה.