אהרן הכהן

ציונו של אהרן הכהן

אהרן הכהן, בנם הבכור של עמרם ויוכבד ואחיהם של משה רבינו ומרים הנביאה. היה הכהן גדול הראשון ואביהם של כל הכהנים. נפטר בטרם הכניסה לארץ ישראל, בא' אב, בשנת הארבעים ליציאת מצרים ונקבר בהור ההר.

סגולת נשמתו

אהרן הכהן נבחר ונתמנה - מפי הגבורה - לכהונת עולם, הוא וזרעו אחריו עד עולם. בחירה זו באה לו מצד נשמתו שנתן בו הקב"ה, ואין בכח אף אדם לשנות את מעמדו של הכהן.

וכמו שאמר משה רבנו לקרח ועדתו: "בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו". וברש"י שם: "אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב?! כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר ויבדל, כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'".

אהרן הכהן הגדול, הייתה קדושתו למעלה מקדושת שאר אחיו הכהנים, שנאמר בו: "ומן המקדש לא יצא", ועמד תמיד בתנועה של מסירות נפש הנובעת מעצם נשמתו.

אהרן הכהן עמד בתשוקה גדולה וצמאון להקב"ה בבחינת "חולת אהבה", ואלמלא האזהרה: ואל יבא בכל עת אל הקודש, היה גם הוא נכנס אל קודש הקדשים, והייתה נשמתו עומדת ב"כלות הנפש" ממש.

אהרן - משבעה הרועים

אהרן הכהן היה משבעה רועים "הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל שלכן נקראים בשם רועים", וענינו להמשיך את "ענני הכבוד" לישראל.

המשכה זו היא על ידי אהרן הכהן דוקא, המצטיין במיוחד בסגולת נשמתו - גילוי היחידה שבנפש, ולכן באפשרותו להמשיך אור אין-סוף בישראל.

כהן - איש חסד

חז"ל הגדירו את אהרן הכהן כמי שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

"אוהב שלום"

אהרן הכהן היה איש חסד בעצם אישיותו. היינו מלבד עבודתו את ה' בכלל, ובמיוחד להיותו כהן, הנה עוד זאת - הייתה נשמתו מקו החסד של מעלה.

ולכן מלבד ששם לעצמו מטרה להיות "רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה" הנה גם האמצעים להשכנת השלום היו בדרך החסד. עד כדי כך שאפילו שינה מן האמת בשביל להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ולא דיקדק במדת הדין - בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם אם אין זה תואם את האמת המוחלטת.

ענין החסד - לפעול לטובת הזולת, אפילו אם הוא במצב שפל של מריבה וכיוצא בזה - שכדי לחלצו ממצב זה, צריך לרדת לדרגתו, ואפילו לשנות מן האמת הצרופה - אם וכאשר הדבר נדרש.

"רודף שלום"

אהרן הכהן לא המתין עד שבעלי המריבה יבואו אליו בבקשת סיוע, אלא היה מקדים והולך אליהם, אם כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ואם כדי להשכין שלום בין אדם למקום - לקרבו לתורה.

"אוהב את הבריות"

באהבתו של אהרן הכהן לכל אחד מישראל, לא היפלה בין איש לאיש, קטן או גדול, צדיק או רשע וכו'. את כולם אהב בכל לבו ונפשו בשווה. ולכן אהב גם את "הבריות" - אלו אנשים נעדרי כל מעלה ומדה טובה, ואשר מעלתם היחידה היא - היותם בריותיו של הקב"ה, אשר בראם מאין ליש מכחו ית'.

"מקרבן לתורה"

פעולותיו של אהרן לטובתם של כל אחד ואחת מישראל, לא באה בשביל מתן פורקן למאויי לבו הטוב, ולמען סיפוק אישי במדריגותיו הרוחניות. אלא רק טובתם של ישראל היו לנגד עיניו תמיד, מתוך אמונה ורצון לעשות בזה נחת רוח לאבינו שבשמים. ולכן התמקדו פעולותיו במדה מרובה, בקירובם של ישראל - לתורה, לאבינו שבשמים.

ובהדגשה, שקירב את הבריות אל התורה, ולא את התורה אל הבריות. שלא זייף ושינה את תורת ה' ברוח הזמן, בכדי שתהיה מקובלת על דעת הבריות ואהודה עליהם, ובוודאי לא בשביל שהוא עצמו יהיה אהוד, פופולארי ומכובד בעיני הבריות.

כל עבודתו הייתה לצרף את הבריות, ולהעלותם - בדרכי אהבת ישראל - לרמה רוחנית גבוהה יותר, שיתאימו לרצון ה' בתורה.

ועם היות שכאיש חסד המתחשב בצרכי הזולת - בוודאי התחשב ברמה הנמוכה והמצומצמת של ה"בריות", וכנ"ל שכל מעלתם היא רק בזה שהם ברואיו של הקב"ה, ולכן ירד והביא אליהם את התורה בכלים ובמינון המתאימים לרמתם, אבל ירידה זו אינה אלא בכלים והדרכים ללמדם - בחינת חיצוניות בלבד, ולא ירידה או ויתור-מה בעקרונות ח"ו.

הכהן במקדש

עבודתו של אהרן הכהן במקדש - העלאת הנרות במנורת המקדש הטהורה, הייתה יותר מאשר סמל, לדרך חייו באהבת ישראל.

נרות המנורה הטהורה במקדש, מסמלים את נשמות ישראל - "נר ה' נשמת אדם". ולכן היו שבעה נרות, כי שבעה סוגי נשמות הן, בהתאם לשבע המדות העליונות - שורש הנשמות.

ועל זה נאמר בתורה: "בהעלותך את הנרות", לא הדלקה סתם, אלא העלאת הנשמה וקירובה אל ה', "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ששלהבת אהבת ה' המסותרת בלב כל ישראל, תתעורר ותתלהב מאליה - מפנימיות הנשמה, שלא יזדקקו לחיזוקים חיצוניים.

וכשם שהדלקת נרות המנורה הטהורה - חייבת להיות במקדש דוקא, ומשם יוצאת אורה לכל העולם, כך גם העלאת והארת הנשמות צריכה שתהא באור של קדושה, שיאיר ויקרין לכל העולם.

אף על פי ש"הדלקת הנרות כשרה בזרים", מכל מקום הטבת הנרות, היינו, הכנת החומר שבו מאירים את הנרות, היא רק על ידי אהרן הכהן.

המשמעות הרוחנית של הלכה זו, היא - שאף על פי ש"ההדלקה כשרה בזר", והיינו שגם כל אחד מישראל יכול וחייב להדליק את נשמות ישראל ולקרב את הבריות לתורה, וכציווי המשנה לכל אחד מישראל: "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן כו'", מכל מקום "הטבת הנרות" - דברי התורה שכוחם יפה לקרב בהם את הבריות - צריכים להיות מכוחו של הכהן דוקא, משום שאין לו חלק ונחלה בעולם החומר - אלא "ה' הוא נחלתו", ולכן דברי תורה הבאים מכוחו, ושרוחו -רוח אהבת ישראל- שורה בהם, הנה בזה דוקא - אפשר לקרב את הבריות לתורה.

שושבינא דמטרוניתא

אהרן הכהן היה "שושבינא דמטרוניתא", השושבין של המלכה - ה"כלה", היא כנסת ישראל.

אהרן ומשה שקולין כאחד בפעולת גאולת ישראל ממצרים, והבאתם לקבלת התורה בסיני. כלומר שפעולת כל אחד מהם - משלימה את פעולת השני, ובלעדי פעולת שניהם - לא תיתכן גאולה. ולכן שניהם נצטוו כאחד: "הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".

אלא שכל אחד פועל את חלקו בהתאם למהותו. כי בגאולת ישראל ממצרים וקבלת התורה, הייתה התאחדות הקב"ה ועם ישראל, בבחינת - יחוד חתן וכלה, ומשה רבנו הייתה מדריגתו בחינת "שושבינא דמלכא" - השושבין של המלך (החתן) הוא הקב"ה.

ענינו של השושבין, הוא על דרך משל - "שושבינו של החתן, שמוליך את החתן למקום הכלה. כך משה רבנו הוא הממשיך בחינת יחוד אור אין סוף ברוך הוא למטה", וכמו שכתוב "וירד ה' על הר סיני".

ואהרן - "שושבינא דמטרוניתא" - השושבין של נשמות ישראל. כי "מטרוניתא" היא ספירת המלכות של עולם האצילות, בחינת כנסת ישראל - מקור נשמות ישראל, הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל (הכלה).

ובכדי להעלות נשמות ישראל, לקשרם בה' ולדבקה בו יתברך חיי החיים ברוך הוא - הוא על ידי אהרן, שהעלה את הנרות - נשמות ישראל, ועורר את אהבתם לה' והתלהבותם כרשפי שלהבת וכו', בבחינת העלאה מלמטה למעלה.

לקריאה נוספת

• תניא לב. מב
• לקוטי שיחות חלק ב' 331,315-316, שם חלק ט"ז 165,65, שם חי"ז 114, שם ח"כ 643 שם חכ"ד 253\
• ליקוטי תורה במדבר ב. ד'

קישורים חיצוניים

• מאיר אלפסי, המסע המפרך לקבר אהרן הכהן בירדן יומן וגלריה, אתר חב"ד אינפו, ה' אב התשע"ג (12.07.2013)