נידה

המונח "נידה" מפנה לכאן. לערך העוסק במסכת בשם זה, ראו מסכת נדה.

מקווה טהרה על פי שיטת חב"ד במדינת מונטנה בארצות הברית

נידה היא אישה שנטמאה ביציאת דם ממנה. היא נעשית אב טומאה ומטמאת גם בטומאת מדרס, וכן נאסרת לבעלה. מן התורה, אישה הנטמאת בימי הווסת נקראת נידה, ואישה הנטמאת מחוץ לימי הווסת נקראת זבה. דיני טומאתן של הנידה והזבה דומים, אלא שאופן ההיטהרות מטומאת זבה ארוך יותר וכולל המתנת שבעה נקיים. מדרבנן, כל אישה הנטמאת גם בימי הווסת ממתינה שבעה נקיים כזבה, ולכן משתמשים הפוסקים במושג "נידה" לטומאת כל אישה, ללא ההבחנה בין נידה לזבה.

הלכות רבות ישנן בנוגע לאופן הנהגתה של הנידה בימי טומאתה, ובנוגע לדרך ההיטהרות ממנה, שנשלמת על ידי טבילה במקווה. השמירה על הלכות אלו נקראת טהרת המשפחה, וזאת בהתאם לדברי חז"ל, שלהקפדה על הלכות אלו ישנה השפעה מכריעה על אופי הילדים הנולדים. מסיבה זו ועוד, עוררו רבותינו נשיאנו בהזדמנויות רבות על חשיבות ההקפדה על הלכות אלו, וההשפעה על יהודים נוספים לקיימן בהידור. גם במסגרת עשרת המבצעים של הרבי נכלל מבצע טהרת המשפחה.

דיני נידה וזבה

מן התורה

דיני טומאת נידה מפורשים בתורה שבכתב, בפרשת מצורע:

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא, וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא: וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ, יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:

— פרשת מצורע טו, יט-כד

בהמשך לכך, נאמרו דיני אישה זבה:

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא:
. . וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ, וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:

— פרשת מצורע טו, כה-ל

איסורה של הנידה לבעלה, מפורש בפרשת קדושים. שם גם נאמר שאיסור זה הוא איסור כרת:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ, וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:

— פרשת קדושים יט, יח. כ, יח

לפי דין תורה, ישנן שלושה אופנים בטומאתה של אישה:

נידה - אישה שראתה דם בימי נידתה, שהם הימים הראויים לפי הווסת (ראה להלן). במקרה כזה, לא משנה כמה ימים ראתה - טיפה אחת, או שבוע שלם. עליה להמתין שבעה ימים מרגע תחילת ראייתה, ובסיומם, בליל שמיני, טובלת ונטהרת.

זבה קטנה - אישה שראתה דם מחוץ לימי נידתה, במשך יום אחד או יומיים. במקרה כזה עליה לספור יום אחד בלבד, שבו לא תראה כל היום, ובסיומו - ליל היום הבא - טובלת ונטהרת. מסיבה זו נקראת גם בשם "שומרת יום כנגד יום".

זבה גדולה - אישה שראתה דם מחוץ לימי נידתה במשך שלושה ימים רצופים. במקרה כזה עליה לספור שבעה ימים נקיים שבהם לא תראה, ובסיומם - ליל שמיני - טובלת ונטהרת. במקרה שראתה שוב באמצע שבעת הימים, עליה להתחיל לספור שוב שבעה ימים מהיום הבא.

בנוגע לספירת הימים שהם ימי נידתה וימי זיבתה, לימדו חז"ל בהלכה למשה מסיני שבין נידה לנידה ישנם אחד עשר יום, שבהם ראויה להיות זבה. ונחלקו הראשונים בפירוש הדברים: לשיטת הרמב"ם, מיד לאחר י"א ימי זיבתה, חוזרים שוב ימי נידתה אפילו לא ראתה דם. ויוצא, לשיטתו, שכל אישה סופרת תמיד ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה, ולאחריהם שוב ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה וחוזר חלילה. לשיטת רש"י, הרמב"ן ושאר הפוסקים אין חוזרים ימי הנידה גם לאחר שעברו י"א יום, אלא כאשר ראתה. כלומר, מיום י"ט ואילך ישנה לאישה אפשרות להיות נידה, אך רק כאשר תראה יתחילו בפועל שבעת ימי הנידה שוב.

מדרבנן

כאמור, מן התורה ישנו הבדל בין ימי נידה וימי זיבה. אמנם, כיוון שישנו טורח במניין הימים ועלולים להתבלבל ולהגיע לחשש כרת חס ושלום, רבינו הקדוש תיקן לבטל את ההבדל, כך שכל אישה שרואה יום אחד או יומיים תשב מתחילת ראייתה שבוע שלם (כדין נידה), ורק לאחריו תטהר; וכל אישה שרואה שלושה ימים ברצף, תשב מסיום ראייתה שבוע שלם (כדין זבה), ורק לאחריו תטהר. באופן זה אין הבדל בין ימי נידה וימי זיבה, ואין חשש שמא יטעו ביניהם.

בנוסף לזה מביא רבי זירא בגמרא את החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן, שאין הבדל בין רואה יום אחד לרואה שלושה ימים, ובכל ראיה תשב שבעה נקיים מסיום ראייתה (כדין זבה). באופן זה אין חשש שמא לא יבדילו בין ראייה של יום לראייה של שלושה, או בין ראייה שבתחילת הספירה לראייה שבאמצע הספירה (שאז אפילו ראיית יום אחד מצריכה להתחיל לספור שבעה מההתחלה). חומרא זו היא הלכה פסוקה שהתקבלה בכל ישראל ואין לשנות ממנה.

לאור תקנות אלו, אין למעשה הבדל בין נידה לזבה, וכל רואה דם מכונה בספרות ההלכתית בשם "נידה".

איסורי הנידה בטומאתה

טומאת נידה

על נידה חלה טומאה, ובדיני טומאה וטהרה נחשבת לאב טומאה המטמאת אדם, כלים ומאכלים. כמו כן הנידה - כמו הזב והיולדת - מטמאת גם את משכבה או מושבה בטומאת מדרס.

איסורה לבעלה וההרחקות

הנידה אסורה לבעלה כל ימי טומאתה וספירתה. במקרים שבהם נכשלו בשגגה באיסור זה, כתבו הפוסקים שיש להתענות ארבעים יום, או לפדות את התענית בצדקה. הרבי כתב לפדות את התענית בשיעור של עשרים ושישה ושני שליש סלעים של תורה, כפי החשבון במטבע המקומי.

מהפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ, לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" למדו חז"ל שלא רק בעילה אסורה אלא גם כל קרבה בין הנידה לבעלה, כולל אפילו נגיעה באצבע קטנה.

על אף שכל העריות נאסרו באיסור יחוד, על הנידה לא גזרו ומותרת ביחוד, משתי סיבות: שכיוון שכבר בעל יצרו אינו תקיף, ושיש היתר לאיסורה. אך כיוון שהתירו את הנידה ביחוד, הוסיפו חכמים ואסרו כמה עניינים שבהם יתרחק ממנה מחשש איסור כרת, ומכונים "הרחקות". בין הדברים האסורים בימים אלו הם: הושטת חפץ מיד ליד, אכילה מקערה אחת, מזיגת כוס בפניו, ישיבה על מיטתה ועוד.

בימים הקדמונים, לפני מתן תורה, הכירו גם אומות העולם בחשש הסכנה שבקרבה לנידה והיו מתרחקים ממנה ביותר. כל ימי נידתה היתה האישה יושבת מבודדת מחברת אנשים, והיו נזהרים מלדבר עימה או מלדרוך על העפר שעליו דרכה. מכאן מקור שמה "נידה". אמנם, על אף שהתורה באה להזהיר ולשמור על הרחקת הנידה מבעלה מחשש איסור - חכמים דאגו לתקנת בנות ישראל, ולא גזרו הרחקות קיצוניות כאלו. ומה שלא חששו לסכנות האמורות - הוא מכמה סיבות: כדי שהעם יוכלו לסבול את הגזירות, כדי לא לצער את הנשים, כדי שלא יבלטו ההרחקות לבני הבית וכדי שלא להוסיף על דין תורה.

הפגם באיסור

בשונה משאר איסורי עריות, הנולד מבעילת נידה אינו ממזר, אבל נקרא "פגום". לפגם זה אין משמעות הלכתית לדיני יוחסין, ואין איסור להתחתן עם פגום, אלא רק שאינו מיוחס כל כך. אמנם בדורות אלו, כתבו הפוסקים שאין להימנע מלהתחתן עם משפחות בעלי תשובה מחשש שהוריהם לא הקפידו על טהרת המשפחה, מכמה טעמים. גם הרבי כתב כך, והסביר שייתכן שהמיועד אינו בן הנידה, שאולי הלכה אמו לים וטבלה שם בלי כוונה, וכלימוד זכות יש לומר כך ולא להימנע מלהתחתן בשל כך.

היחס בין טומאתה לאיסורה

בדברי האחרונים ישנו דיון האם הטומאה שחלה על הנידה והאיסור שלה לבעלה קשורים זה לזה, או שהם שני דינים נפרדים. ישנן כמה ראיות לכך שהאיסור והטומאה הם עניינים נפרדים - למשל, מכך שניתן להקל במקרה של ספק באיסור הנידה לבעלה, ולא מחמירים בו לפי הכלל של ספק טומאה ברשות הרבים. מכך מובן שהאיסור אינו כרוך בדווקא בטומאה.

מעניין זה לומד הרבי גם בפנימיות העניינים, לגבי הריחוק של עם ישראל מהקב"ה בעקבות חטא עץ הדעת, שהוא עניינו של איסור נידה - שריחוק זה הוא בגדר "איסור" ולא "טומאה", כלומר, שהריחוק הוא רק בגדרי השכל (שבהם נאמרו דיני איסור והיתר), בכוחות הפנימיים; אך למעלה מהטעם והדעת (שבזה נאמרו דיני טומאה וטהרה), בכוחות המקיפים, לא חל הריחוק.

גם איסורי ההרחקות שנגזרו בנידה אינם קשורים לטומאתה, אלא לדיני איסור והיתר שנקבעו על ידי חכמים.

טעמי המצוה

הלכות נידה, ככל דיני הטומאה והטהרה, הם מן החוקים שאין עליהם טעם שכלי. אף על פי כן, עורר הרבי הריי"צ שיש להסביר את חשיבות קיום המצווה ככל הניתן, גם לנשים המבקשות הסבר שכלי. אמנם, לא ניתן להסביר להם את טעמה של המצווה עצמו, שלא התגלה, אך יש להסביר להם את הסכנה שבאיסור נידה לאישה ולבעלה, ולילדים שיוולדו להם, שכאשר לא מקפידים על טהרת המשפחה עלול הדבר לגרום נזקים בריאותיים ורוחניים. השמירה על טהרת המשפחה, מברכת בהריון ולידה קלה ובילדים בריאים, ולהיפך. כמו כן יש להסביר להם ככל הניתן בהסברה בשכל, את עניין זה עצמו, שיש לקיים את המצווה מתוך אמונה גם כשלא מבינים. הרבי הסביר כי מה שלפעמים רואים אצל אלו שאינם שומרים ח"ו על טהרת המשפחה ילדים בריאים, הוא רק מפני שלא יודעים בדיוק מה קורה אצלם, והם מתביישים לספר על הצרות שנגרמו עקב חוסר ההקפדה על דינים אלו.

כמה מהראשונים מביאים כטעם לאיסור בעילת נידה את הסכנה שבדבר.

כמו כן, לאיסור הנידה לבעלה בזמן מסויים נזכר טעם בדברי חז"ל: "היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". בהקשר זה אמר הרבי שאף שיש לקיים את המצוה בתור חוקים, אין זה רק חוקים אלא מובן בשכל אנושי - כי רואים בפועל שחביבות האישה על בעלה כאשר שומרים את טהרת המשפחה היא ביתר שאת וביתר עוז, הרבה יותר מאלו המתנהגים היפך ההלכה.

בקבלה ובחסידות

אמרו חז"ל שדם הנידה הוא אחד הקללות שנתקללה חוה כתוצאה מחטא עץ הדעת. כלומר, דם זה מבטא את הרע שנגרם בעולם כתוצאה מחטא זה, שהוא השורש לכל הרע שבעולם ממנו יונקים הקליפות, ועליו אמרו חז"ל: "כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא". כמו כן אמרו חז"ל שההקפדה על הלכות נידה נמסרה לאישה כתיקון על חטא עץ הדעת שנגרם על ידה.

רע זה שממנו יונקים החיצונים, מתבטא בדם הנידה: דם באופן כללי הוא חיות הנפש, אבל דם הנידה הוא הפסולת היוצאת ונדחית מן הגוף. שרשו העליון של דם זה בספירת המלכות של עולם האצילות, שהיא החיות והנפש של כל הנבראים שלמטה. מהחיות של ספירת המלכות, שהיא חיות אלוקית, משתלשלת - כאשר המלכות יורדת לעולם הבריאה - חיות שלילית היורדת לעניינים בלתי רצויים. חיות זו נרמזת בחמישה מראות הדמים הטמאים באישה, שהם כנגד ה' גבורות של ספירת המלכות, שהן גבורות קשות ודינים ומהן יניקה לקליפות.

פסולת הדם היא דוקא מהתגברות הגבורות, ולכן היא נמצאת אצל האישה - ספירת המלכות, שרוב בניינה מהגבורות; ולא אצל האיש - ז"א, שרוב בניינו מהחסדים. זו גם הסיבה לכך שהפחד והחרדה גורמים ליציאת דם הנידה, כי הפחד הוא התגברות הגבורות שמקו השמאל.

מצבה של המלכות כאשר היא יורדת לבריאה, ומשתלשלת ממנה פסולת וחיות לקליפות, מקביל למצבה של אישה נידה היוצא ממנה דם טמא; וכאשר המלכות עולה במקורה באצילות, ומתאחדת עם הספירות שלמעלה ממנה (ששת המידות, זעיר אנפין), היא כאישה הנטהרת לבעלה. בגלל שינויים אלו בספירת המלכות, התאחדותה עם ספירות ז"א אינה תדירה אלא לפרקים, וזהו ההבדל בין יחוד זו"נ (התאחדות ז"א ומלכות) ליחוד או"א (התאחדות החכמה והבינה) - שיחוד או"א הוא תמידי, ויחוד זו"נ הוא לעיתים. למרות שזהו חסרון ביחוד זו"נ, ישנה בכך גם מעלה, שכאשר היחוד מתחדש ישנה שמחה גדולה ביותר (וזהו השורש לשמחת חתן וכלה, שהיא יחוד זו"נ והיא גדולה ביותר; שלא כאהבת אח ואחות, שהיא יחוד או"א, שאין בה חידוש מיוחד).

בפרטיות, שינויים אלו בספירת המלכות נעשים מידי חודש בחודשו - שבחצי מהחודש היא רחוקה מז"א, ובחציו היא מתאחדת עימו. עניין זה ניכר בלבנה, שמקבילה לספירת המלכות, שבחצי מהחודש היא מתרחקת מהשמש ובחציו היא מתקרבת. וגם בנידה, שתקופת הווסת שלה שבה רואה דם היא בערך אחת לחודש, כך שבחצי מהחודש היא טמאה ובחציו טהורה. לכן בראש חודש, שבו מתחדשת הלבנה, מביאים בקרבן מוסף אחת עשרה בהמות, כנגד י"א הימים שבין נידה לנידה.

באופן כללי, שינויים אלו בספירת המלכות הם בזמן בית המקדש מול זמן הגלות, שנמשלה לימי טומאת הנידה וריחוקה מבעלה. בזמן הבית היתה ספירת המלכות מאוחדת עם ז"א, ואז היה העולם בביטול היש וניכר בנבראים שרשם האלוקי, ואילו בזמן הגלות מרוחקת המלכות מז"א, ונגרם הסתר בו לא נראה מקורו האלוקי של העולם, והקליפות יונקים.

לעתיד לבוא עתידה הנידה להטהר, וזאת מכיוון שאז יאיר בספירת המלכות האור של ז"א באופן קבוע ויחוד זו"נ יהיה תמידי, כך שתפסיק החיות השלילית של יניקת החיצונים ממנה.

נידה וזבה

בכללות, דם הנידה הוא הרע הנמשך לקליפות, כתוצאה מחטא עץ הדעת; אך בפרטיות, ישנו הבדל בין הדם בימי הנידה או ימי הזיבה:

הדם היוצא בימי הנידה, כלומר, בזמן הווסת הקבוע לפי טבעה - הוא הרע הקבוע בעולם כפי טבע האדם, וגם כאשר האדם עובד ומבטל אותו על ידי ביטולו, אחת לזמן מה הוא ניעור שוב ונדרשת מלחמה נוספת. וזו עבודת הבינונים התמידית, להילחם עם הרע שבטבעם.

אמנם הדם היוצא בימי הזיבה, כלומר, בזמן שאיננו הטבע הרגיל - הוא כאשר האדם נמשך לרע גדול יותר מהסדר הרגיל בעולם, "עבירה גוררת עבירה", והרע אצלו בתוקף גדול יותר. במקרה כזה לא מספיקה עבודת הבינונים הרגילה, ונדרשת עבודה של טהרה בקצה ההפכי - שבעה ימים נקיים רצופים, כלומר, תשובה המקיפה את כל ענייני האדם מבלי הפסק קל למשך שבעה ימים (שכוללים את כל הזמן).

ראו גם

• טהרת המשפחה

לקריאה נוספת

• שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, חלק יורה דעה, הלכות נדה. [במהדורת קה"ת החדשה - חלק חמישי, יורה דעה, עמ' רכט ואילך].
• קיצור דיני טהרה, בהוצאת קה"ת
• הרב יקותיאל פרקש, טהרה כהלכה, ב' חלקים

קישורים חיצוניים

• איסור נדה לעתיד לבוא

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.