תורה

יהודים לומדים תורה בחברותא

תורה היא שם כללי לכל כתבי הקודש של היהדות, החל מחמשה חומשי תורה ועד לאחרון המחדשים בתורה. התורה היא החכמה העליונה, אשר באמצעותה ברא הקב"ה את העולם ודרכו יכולים בני האדם להבין ולקיים את רצונו ובכך להתקשר איתו. התורה מתחלקת לשני רבדים עיקריים: חיצוניות התורה - תורת הנגלה ופנימיות התורה - תורת החסידות.

בתורת הנגלה ישנה התורה שבכתב והתורה שבעל פה. התורה שבכתב הםאותיות התורה הכתובים על הקלף. ותורה שבעל פה הם המסורות אשר במשנה ובתלמוד. בתורת החסידות מתייחסים לספר התניא כ"תורה שבכתב" של פנימיות התורה. שאר ספרי תורת החסידות הם כ"תורה שבעל פה".

התורה מחולקת גם לארבעה רבדים: פשט רמז דרש וסוד (ר"ת פרד"ס).

מקורה ושרשה

שורש התורה הוא באור הקו. הקב"ה מצד עצמו אינו בערך לעולמות ובכדי לברוא את העולמות צמצם הקב"ה את עצמו והמשיך ממנו את אור הקו. המשכה זו היא התורה, וכפי שמרומז בכך שהמשכה זו נקראת גם צנור (כמו צינור גשמי שבו ממשיכים נוזל ממקום למקום), שצנוראותיות רצון שרומז על התורה - רצונו של הקב"ה.

ולכן התורה היא מקור החיות לכל העולמות וממנה מתחלק החיות ונשפע לכל נברא לפי ענינו, ודוגמא לזה מנהר גדול שכדי שיימשך לצינורות קטנים מנהר זה, צריך קודם צינור גדול שדרכו יושפע לצינורות הקטנים, כך התורה היא רצון (צינור) כללי לאור הנשפע לעולמות וממנה נמשכים הצינורות הפרטיים.

אמנם, עם היות שהמשכת הרצון פירושה שאור אין סוף הצטמצם והוגבל לפי ערך העולמות, אף על פי כן צמצום והגבלה זו היא בכמות בלבד, אך מהות האור הנשפע דרך צמצום זה הוא אותו אור אין סוף הבלתי מוגבל, רק שמושפע בהגבלה, וכמשל מי הנהר שנמשכים בצינור, שמהות המים אינה משתנה, ומשתנה רק כמות המים, כך התורה גם כפי שנצטמצמה היא חכמתו של הקב"ה (חכמה דא"ק), אשר באמצעותה נקבע אופן ההמשכה לכל דרגה בפרטיות.

מתן תורה

מתן תורה בה ניתנה התורה לישראל היה במעמד הר סיני. מבואר כי גם האבות שהיו לפני מעמד הר סיני קיימו את התורה, אלא שהם קיימו אותה בבחינה רוחנית, ולאחר מתן תורה נמשכה התורה גם בגשמיות.

חלקי התורה

שני החלקים המרכזיים של התורה הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב היא החלקים הכתובים של התורה, שהם עשרים וארבעה ספרי המקרא, ובייחוד הכוונה לחמישה חומשי תורה. תורה שבעל פה כוללת את המסורת שבעל פה שהגיעה במעמד הר סיני, יחד עם סייגי חכמים ותקנותיהם במשך הדורות. עיקרי תורה שבעל פה מסורים בשישה בסדרי משנה ומבוארים בתלמוד.

נגלה

ציור עצמי של ר' זלמן קליינמן, כשהוא מלמד את בנו את הסוגיא של 'שור שנגח את הפרה'

המונח נגלה דאורייתא מתייחס לחלק הגלוי שבתורה, המתייחס ללימוד התנ"ך, המשנה, הגמרא וההלכה והפירושים שעליהם. אלה הם כגוף לתורה, החלק החיצוני שבה, המורה על פרטי החיים היום-יומיים, האיסורים וההיתרים, סיפורי התורה.

חלק ה"נגלה" מקורו בחיצוניות הקו, שהוא הגבול שבאור הקו, כלומר אור הקו כפי שמתייחס לעולמות (שהוא המקור להם). ועל כן חלק הנגלה הוא האמצעי המרכזי באמצעותו מתקשר העולם עם הקב"ה, ועל זה הוא מאמר הזוהר: "תלת קשרין מתקשרין דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא".

תורה שבכתב הוא חלקו הכתוב של התורה שהוא עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, ובייחוד הכוונה היא לחמשת חומשי תורה. תורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה מהווים את שני החלקים המרכזיים של התורה. תורה שבעל פה הוא חלקו של התורה שמועבר במסורת ממעמד הר סיני, יחד עם תקנות חדשות שתיקנו חכמים במשך הדורות לסייג את התורה. בעיקרה לא ניתנה תורה שבעל פה להיכתב, אלא שבזמן הגלות כשראו חכמים שהתורה עלולה להישכח מישראל, נכתבה התורה שבעל פה. עיקרי תורה שבעל פה כתובים בשישה סדרי משנה ומבוארים בתלמוד.

מבואר כי תורה שבכתב הוא בחינת שמים, לעומת תורה שבעל פה שהוא בחינת ארץ. שענין ארץ שהוא תורה שבעל פה הוא בחינת רצון. שעיקר השגת תכלית הרצון, לידע את פרטי ההלכה וביאורי המצוות הוא דווקא בתורה שבעל פה. מה שאין כן בתורה שבכתב שהוא רק בחינת האותיות להיות כדמותן וצלמן שהן שמותיו של הקב"ה. משום כך מבואר כי תורה שבכתב ענינו הוא מלמעלה למטה, כמו קורא בשם, שקורא בשמו של הקב"ה, אבל תורה שבעל פה עיקרה הוא מלמטה למעלה על ידי השגת הרצון בנפש.

נסתר

חלק ה"נסתר" בתורה הוא הקבלה והחסידות העוסקים בסיבות הפנימיות לכל האיסורים וההיתרים, וההסברים הפנימיים של סיפורי התורה הנמצאים בתורת הקבלה ומוסברים ביתר שאת עם הוראות ליישום בחיי היום-יום בתורת החסידות.

שורש פנימיות התורה הוא בבחינה נעלית ביותר - בבחינה נעלית משורש העולמות, כמו שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו", שהתורה נקניתה עוד קודם לעולם, שהיא בחינת שעשועי המלך בעצמותו שעל זה נאמר "ואהיה אצלו אמון ואהיה אצלו שעשועים". דרגה זו היא הפנימיות של אור הקו, שהוא אור אין סוף שבקו.

לימוד התורה

"	מסירת נפש הראויה לבני תורה הוא כדרשת רז"ל "אדם כי ימות באהל", להמית את כל התענוגים בעניני עולם. כי אפילו דברים קלי הערך בתענוגי עולם, מונעים המה מלהיות מסור ונתון באהלה של תורה.	"
– היום יום, א' בתמוז

לימוד התורה היא מצווה תמידית בה מחויב כל יהודי לקיים בכל זמן פנוי, בין אם הוא צעיר, זקן, חולה ובעל יסורים. כאמור בתורה "והגית בו יומם ולילה". אדמו"ר הזקן פוסק בשולחן ערוך כי מקיימים מצווה זו רק על ידי לימוד בפה - באופן שזה אפשרי.

על לימוד התורה נאמר במשנה ותלמוד תורה כנגד כולם. ישנה מחלוקת בירושלמי בפירוש המשנה, דעה אחת אומרת כי הכוונה שהיא שקולה כנגד כל חפצי העולם הזה, ודעה שניה אומרת כי "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לאות אחת מהתורה".

מעלתה העצומה של לימוד התורה השקולה כנגד כל המצוות מוסברת בספר התניא בכך, שכאשר אדם לומד איזו הלכה כל שהיא, כיון שזו היא רצונו של הקדוש ברוך הוא שכשראובן יטען כך ושמעון יטען כך על דרך משל - תהיה ההלכה כך וכך, נמצא כאשר האדם לומד הלכה זו הרי הוא תופס על ידי שכלו את חכמתו של הקדוש ברוך הוא, וחכמתו של הקדוש ברוך הוא הם אחד, כמאמר הזוהר הקדוש אורייתא וקודשא בריך היא חד, ולכן על אף שלית מחשבה תפיסא ביה כידוע, הרי על ידי לימוד התורה מחשבתו של האדם תפיסא ביה בקדוש ברוך הוא, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו וכדוגמתו נמצאים כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה.

סגולה לפרנסה ולשמחה

לאחד האדמו"רים שביקש מהרבי עצה לפרנסה לכלל ישראל, השיב הרבי להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה. לרב שבא לרבי וביקש ברכה להיות בשמחה, השיב הרבי כי יוסיף בלימוד התורה ועל ידי כך יהיה בשמחה.

עונג תמידי

שלא ככל המצוות, מצווה זו מיועדת שיתענג בה האדם, על ידי התבוננות בחכמת התורה, אותה רואה אחרי לימוד מעמיק. בעקבות תענוג זה עשוי הוא לבוא לידי אהבת השם.

הגמרא מכנה כנוי של בזיון אודות מי שאינו מקיים מצווה זו "עם הארץ". בגמרא אף כתוב כי "ניתן לנוחרו ביום הכיפורים שחל בשבת". עוד אומרת הגמרא כי אסור להתלוות עמו בדרך, שכן חשוד הוא על שפיכות דמים מקל וחומר; ומה על חייו אינו חס - ללמוד תורה ולחיות, על חיי חבירו לא כל שכן.

דרך הלימוד

דרך הלימוד המקובלת מאז ומעולם מחולקת לשני חלקים; לימוד לעיון, היינו העמקה ולימוד לבקיאות (גירסא), היינו לימוד במהירות יותר מתוך מטרה לרכוש ידיעות בתורה.

הבעל שם טוב היה לומד עם תלמידיו שיעור בגמרא. אופן הלימוד היה עם חריפות גדולה וגאונות, ולמדו את הרמב"ם, אלפס, רא"ש ומפרשים אחרים מהראשונים שהיו שייכים לגמרא הנלמדת. הבעל שם טוב היה נוהג לתרגם המילים לאידיש. אם למדו ערכין והגיעו למאמר רז"ל (דף ט"ו עמוד ב') "לשון תליתאי קטיל תליתאי" (= לשון שלישית הורגת שלושה), תירגם הבעל שם טוב: "לשון הרע הורג את כל השלושה: את המדובר, את המדבר ואת השומע. רק שזהו בלבושים רוחניים, הקשה מרציחה גשמית.

בקרב חסידות חב"ד היתה תמיד ההדגשה מיוחדת על לימוד הגמרא בעיון. (ברם גם מלימוד בקיאות לא הניחו ידם, בפרט מי שלא השיג ידו ללמוד בעיון, ואצל האדמו"ר הזקן היו מסיימים מדי שנה את כל הש"ס על פי ציוויו המפורש.)

המגיד ממעזריטש ציווה לתלמידו הגדול אדמו"ר הזקן כי ילמד מידי יום ויום גמרא בעיון

חסידי אדמו"ר הזקן היו קובעים לעצמם שיעור עיוני עמוק בגמרא שלש פעמים בשבוע לכל הפחות, זאת מלבד אשר היו מסיימים את כל הש"ס כולו מידי שנה בשנה על פי ציוויו המפורש של האדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש אשר הקים את ישיבת תומכי תמימים קבע בישיבתו את דרך הלימוד בעיון, ואף רצה למנות כראש הישיבה את הגאון הידוע בחריפותו ובעמקותו מגדולי דורו רבי חיים מבריסק. הגאון רבי חיים מבריסק לא הסכים למינוי על אף ידידותו הקרובה עם אדמו"ר הרש"ב, (ככל הנראה בשל חפצו להקים ישיבה משל עצמו.)

בישיבת תומכי תמימים קבע אדמו"ר הריי"צ את הלימוד העיקרי ללימוד בעיון ובעמקות. גם קבע שעה מיוחדת לכתיבת חידושי תורה. בבתי המדרשות של חסידי חב"ד היו קובעים זמן ללימוד הגמרא בעיון, זאת לצד לימוד ספרי ומאמרי חסידות בעיון. הריי"צ גם ציווה שכל אחד ואחד יקבע לעצמו שיעור בלימוד גמרא בעיון.

הרבי כתב בליקוטי שיחות : "לפני עשרים שנה בהתוועדות של חג השבועות, ביקש אדמו"ר הריי"צ שלכל אחד יהיה שיעור בגמרא עיון ומכך שאמר זאת בשבועות, משמע, שיש לזה שייכות למתן תורה. ובאמת זהו פסק מפורש במשנה".

דרך העיון

בדרכי הלימוד בעיון ישנם דרכי לימוד רבים. דרך הלימוד המקובלת בחב"ד, יסודה מאחד מגדולי הדורות שהיה מקורב לחסידות חב"ד רבי יוסף רוזין.^{[דרוש מקור]} בשיחותיו מזכיר הרבי רבות את תורתו ואף התייחס לאופן לימוד בהפלאה רבה.

ראו גם

• תפילה
• תורת החסידות
• חכמות חיצוניות

קישורים

• רבני חב"ד בקריאה לחיזוק בלימוד התורה
• ישראל יצחק זלמנוב, 11 כיצד נוכל להאהיב את לימוד התורה על ילדינו, דרך המלך - המגזין להעצמת המשפחה החסידית, כח סיון התשע"ג (06.06.2013)