מסכת שבועות: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "״" ב־""") |
מ (החלפת טקסט – "—" ב־"-") |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
במסכת זו{{הערת שוליים|טז, ב.}}, ישנה מחלוקת כמה שיעור ההשתחויה. ברור הדבר כי הדבר קשור בפסוק {{ציטוטון|וכל בני [[ישראל]] רואים ברדת | במסכת זו{{הערת שוליים|טז, ב.}}, ישנה מחלוקת כמה שיעור ההשתחויה. ברור הדבר כי הדבר קשור בפסוק {{ציטוטון|וכל בני [[ישראל]] רואים ברדת | ||
האש וכבוד ה׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו}}, {{הערת שוליים|דברי הימים - ב, ז, ג.}}. כלומר: הפלוגתא היא אם שיעור השתחוויה הוא כדי אמירת הפסוק כולו, או כדי אמירת חציו השני של הפסוק | האש וכבוד ה׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו}}, {{הערת שוליים|דברי הימים - ב, ז, ג.}}. כלומר: הפלוגתא היא אם שיעור השתחוויה הוא כדי אמירת הפסוק כולו, או כדי אמירת חציו השני של הפסוק - "מויכרעו לסיפא" בלבד. ופסק [[הרמב"ם]] כמ"ד "מויכרעו לסיפא". | ||
הכסף משנה מקשה למה פוסק [[הרמב"ם]] לחומרא כהדיעה השניה ש"ויכרעו לסיפיה" ולא כל הפסוק, ולא לקולא - ששיעור ההשתחויה עליו חייבים כרת הוא גדול יותר, כאמירת כל הפסוק. הוא מתרץ כי המחלוקת היא אחרת, ומי שסובר "רגע כמימריה" סובר שהכוונה באמירת המילה "כמימריה" בלבד, ולא באמירת כל הפסוק, וכמופיע בירושלמי בביאור המחלוקת {{הערת שוליים|יומא פ"ג ה"ג.}} הרבי מקשה כי זהו דוחק, שכן לשון הבבלי הוא "כמימרה דהאי פסוקא", ומשמע שמדובר בזמן אמירת כל הפסוק. | הכסף משנה מקשה למה פוסק [[הרמב"ם]] לחומרא כהדיעה השניה ש"ויכרעו לסיפיה" ולא כל הפסוק, ולא לקולא - ששיעור ההשתחויה עליו חייבים כרת הוא גדול יותר, כאמירת כל הפסוק. הוא מתרץ כי המחלוקת היא אחרת, ומי שסובר "רגע כמימריה" סובר שהכוונה באמירת המילה "כמימריה" בלבד, ולא באמירת כל הפסוק, וכמופיע בירושלמי בביאור המחלוקת {{הערת שוליים|יומא פ"ג ה"ג.}} הרבי מקשה כי זהו דוחק, שכן לשון הבבלי הוא "כמימרה דהאי פסוקא", ומשמע שמדובר בזמן אמירת כל הפסוק. | ||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
מובא בגמרא{{הערת שוליים|1=[[עירובין]] ד, א. וש"נ.}} כי השיעורים הם [[הלכה למשה מסיני]]. יש המפרשים שמדובר גם בשיעור ההשתחויה, אך הרבי מפריך זאת בטענה כי הרמב"ם פוסק כי לא תתכן מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, ולכן בהכרח כי הלימוד הוא מעצם הפסוק "ויכרעו" עצמו, ועל פי הכלל הידוע{{הערת שוליים|פרש"י [[וירא]] כא, לד.}} לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש", ומכיון שהתורה אינה מפרשת את זמן ההשתחויה, בהכרח שהיא רמוזה בפסוק זה עצמו, ובזמן אמירתו{{הערת שוליים|בדומה לקביעת הגמרא ב[[מסכת ברכות]], כי זמן "רגע" המובא בפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", הוא כזמן אמירת מילה זו.}}. ולפי זה נמצא שהמחלוקת היא בסברא, מהו החלק העיקרי שבבפסוק, אן כולו או רק מ"ויכרעו". | מובא בגמרא{{הערת שוליים|1=[[עירובין]] ד, א. וש"נ.}} כי השיעורים הם [[הלכה למשה מסיני]]. יש המפרשים שמדובר גם בשיעור ההשתחויה, אך הרבי מפריך זאת בטענה כי הרמב"ם פוסק כי לא תתכן מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, ולכן בהכרח כי הלימוד הוא מעצם הפסוק "ויכרעו" עצמו, ועל פי הכלל הידוע{{הערת שוליים|פרש"י [[וירא]] כא, לד.}} לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש", ומכיון שהתורה אינה מפרשת את זמן ההשתחויה, בהכרח שהיא רמוזה בפסוק זה עצמו, ובזמן אמירתו{{הערת שוליים|בדומה לקביעת הגמרא ב[[מסכת ברכות]], כי זמן "רגע" המובא בפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", הוא כזמן אמירת מילה זו.}}. ולפי זה נמצא שהמחלוקת היא בסברא, מהו החלק העיקרי שבבפסוק, אן כולו או רק מ"ויכרעו". | ||
בזאת מסביר הרבי את המחלוקת: ישנה סברא לומר שסיבת ההשתחוויה היא | בזאת מסביר הרבי את המחלוקת: ישנה סברא לומר שסיבת ההשתחוויה היא - "וכל בני ישראל '''רואים''' ברדת האש וכבוד ה' על הבית", שכתוצאה מזה - "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו גו'", ולכן, העיקר הוא חציו הראשון של הפסוק. מצד שני, יש סברא לומר שהסיבה היא ההשתחוויה, כלומר, ההשתחוויה היא העיקר והעצם, שהרי זוהי מציאותו של יהודי, "מודה אני לפניך [[מלך]]", | ||
ואילו הענין ד"וכל בני ישראל רואים גו'" הוא | ואילו הענין ד"וכל בני ישראל רואים גו'" הוא - כדי לפעול את ההשתחוויה. | ||
ונמצא, שלמרות שבפועל הראי׳ היא הסיבה המביאה את ההשתחוויה, הרי מצד התכלית והמכוון שבדבר | ונמצא, שלמרות שבפועל הראי׳ היא הסיבה המביאה את ההשתחוויה, הרי מצד התכלית והמכוון שבדבר - הסיבה היא ההשתחוויה, מכיון שהראיה היא בשביל ההשתחוויה. ומכיון שכל אחד מהם הוא סיבה - הרי שניהם באים כאחד. ולכן, הפסוק כולו עיקר הוא. | ||
ויש עוד סברא, שמכיון שמצד עצם מציאותו נמצא [[יהודי]] בתנועה ומצב | ויש עוד סברא, שמכיון שמצד עצם מציאותו נמצא [[יהודי]] בתנועה ומצב | ||
של השתחוויה{{הערת שוליים|מודה אני לפניך מלך.}}, ואילו הענין ד"וכל בני ישראל רואים גו'" אינו אלא ביטול סיבה צדדית שיכולה לעכב ולמנוע את ההשתחוויה, כלומר, מצד ההעלם וההסתר דמציאות ה[[עולם]], ה[[גוף]] ו[[נפש הבהמית]], יכול להיות מניעה | של השתחוויה{{הערת שוליים|מודה אני לפניך מלך.}}, ואילו הענין ד"וכל בני ישראל רואים גו'" אינו אלא ביטול סיבה צדדית שיכולה לעכב ולמנוע את ההשתחוויה, כלומר, מצד ההעלם וההסתר דמציאות ה[[עולם]], ה[[גוף]] ו[[נפש הבהמית]], יכול להיות מניעה | ||
לענין ההשתחוויה, ולכן, כאשר "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על | לענין ההשתחוויה, ולכן, כאשר "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על | ||
הבית" | הבית" - אזי מתבטלת מניעה זו, ובמילא מתגלה מציאותו האמיתית של יהודי - "ויכרעו אפים ארצה גו"׳, נמצא, שחציו השני של הפסוק- "ויכרעו אפים | ||
ארצה גו'", הוא העיקר והסיבה. ומכיון שהמרב"ם סובר כידוע להלכה{{הערת שוליים|הלכות גירושין סוף פרק ב'.}} שכל אדם מישראל רוצה לקיים את כל המצוות ולהתרחק מכל העבירות, לכן פוסק הרמב"ם כדיעה השניה. | ארצה גו'", הוא העיקר והסיבה. ומכיון שהמרב"ם סובר כידוע להלכה{{הערת שוליים|הלכות גירושין סוף פרק ב'.}} שכל אדם מישראל רוצה לקיים את כל המצוות ולהתרחק מכל העבירות, לכן פוסק הרמב"ם כדיעה השניה. | ||
גרסה מ־18:25, 13 במרץ 2014
במסכת שבועות יש 8 פרקים, ו48 דפים.
המסכת עוסקת בדיני שבועה, מתי וכיצד חלה, דיני מי שעובר עליה, וכן שבועה שמשביעין את האדם בבית דין.
שיעור השתחויה
ההלכה היא שמי שנטמא במקדש אסור לו לשהות במקדש כשיעור השתחויה, ואם שהה יותר מזמן זה שלא באונס, הוא חייב עונש כרת.
במסכת זו[1], ישנה מחלוקת כמה שיעור ההשתחויה. ברור הדבר כי הדבר קשור בפסוק "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", [2]. כלומר: הפלוגתא היא אם שיעור השתחוויה הוא כדי אמירת הפסוק כולו, או כדי אמירת חציו השני של הפסוק - "מויכרעו לסיפא" בלבד. ופסק הרמב"ם כמ"ד "מויכרעו לסיפא".
הכסף משנה מקשה למה פוסק הרמב"ם לחומרא כהדיעה השניה ש"ויכרעו לסיפיה" ולא כל הפסוק, ולא לקולא - ששיעור ההשתחויה עליו חייבים כרת הוא גדול יותר, כאמירת כל הפסוק. הוא מתרץ כי המחלוקת היא אחרת, ומי שסובר "רגע כמימריה" סובר שהכוונה באמירת המילה "כמימריה" בלבד, ולא באמירת כל הפסוק, וכמופיע בירושלמי בביאור המחלוקת [3] הרבי מקשה כי זהו דוחק, שכן לשון הבבלי הוא "כמימרה דהאי פסוקא", ומשמע שמדובר בזמן אמירת כל הפסוק.
מובא בגמרא[4] כי השיעורים הם הלכה למשה מסיני. יש המפרשים שמדובר גם בשיעור ההשתחויה, אך הרבי מפריך זאת בטענה כי הרמב"ם פוסק כי לא תתכן מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, ולכן בהכרח כי הלימוד הוא מעצם הפסוק "ויכרעו" עצמו, ועל פי הכלל הידוע[5] לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש", ומכיון שהתורה אינה מפרשת את זמן ההשתחויה, בהכרח שהיא רמוזה בפסוק זה עצמו, ובזמן אמירתו[6]. ולפי זה נמצא שהמחלוקת היא בסברא, מהו החלק העיקרי שבבפסוק, אן כולו או רק מ"ויכרעו".
בזאת מסביר הרבי את המחלוקת: ישנה סברא לומר שסיבת ההשתחוויה היא - "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית", שכתוצאה מזה - "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו גו'", ולכן, העיקר הוא חציו הראשון של הפסוק. מצד שני, יש סברא לומר שהסיבה היא ההשתחוויה, כלומר, ההשתחוויה היא העיקר והעצם, שהרי זוהי מציאותו של יהודי, "מודה אני לפניך מלך", ואילו הענין ד"וכל בני ישראל רואים גו'" הוא - כדי לפעול את ההשתחוויה. ונמצא, שלמרות שבפועל הראי׳ היא הסיבה המביאה את ההשתחוויה, הרי מצד התכלית והמכוון שבדבר - הסיבה היא ההשתחוויה, מכיון שהראיה היא בשביל ההשתחוויה. ומכיון שכל אחד מהם הוא סיבה - הרי שניהם באים כאחד. ולכן, הפסוק כולו עיקר הוא.
ויש עוד סברא, שמכיון שמצד עצם מציאותו נמצא יהודי בתנועה ומצב של השתחוויה[7], ואילו הענין ד"וכל בני ישראל רואים גו'" אינו אלא ביטול סיבה צדדית שיכולה לעכב ולמנוע את ההשתחוויה, כלומר, מצד ההעלם וההסתר דמציאות העולם, הגוף ונפש הבהמית, יכול להיות מניעה לענין ההשתחוויה, ולכן, כאשר "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית" - אזי מתבטלת מניעה זו, ובמילא מתגלה מציאותו האמיתית של יהודי - "ויכרעו אפים ארצה גו"׳, נמצא, שחציו השני של הפסוק- "ויכרעו אפים ארצה גו'", הוא העיקר והסיבה. ומכיון שהמרב"ם סובר כידוע להלכה[8] שכל אדם מישראל רוצה לקיים את כל המצוות ולהתרחק מכל העבירות, לכן פוסק הרמב"ם כדיעה השניה.
ביאורי הרבי
- ד א. גמר בלבו מנין, תלמוד לומר כל נדיב לבו. מחלוקת הרבי ואביו. הרב שמואל זאיאנץ, ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון.
- יג א. בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר. לקוטי שיחות ח"ח עמ' 165 (עמ' 178)
- טז ב. שיעור השתחויה. התוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 53 (עמ' 60)
- כז א. אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מניין. לקוטי שיחות חי"ח עמ' 117 (עמ' 108)
- לח ב. שבועה בספר תורה. לקוטי שיחות ח"א בראשית עמ' 38 (עמ' 51)
הערות שוליים
| מסכתות הש"ס | ||||
|---|---|---|---|---|
| סדר זרעים | ברכות · פאה · דמאי · כלאים · שביעית · תרומות · מעשרות · מעשר שני · חלה · ערלה · ביכורים | |||
| סדר מועד | שבת · עירובין · פסחים · שקלים · ראש השנה · יומא · סוכה · ביצה · תענית · מועד קטן · מגילה · חגיגה | |||
| סדר נשים | יבמות · כתובות · נדרים · נזיר · סוטה · גיטין · קידושין | |||
| סדר נזיקין | בבא קמא · בבא מציעא · בבא בתרא · סנהדרין · מכות · שבועות · עדויות · עבודה זרה · אבות · הוריות | |||
| סדר קדשים | זבחים · מנחות · חולין · בכורות · ערכין · תמורה · כריתות · מעילה · תמיד · מדות · קינים | |||
| סדר טהרות | כלים · אהלות · נגעים · פרה · טהרות · מקוואות · נדה · מכשירין · זבים · טבול יום · ידים · עוקצין | |||