רקיעים

הרקיע הוא, על-פי הפשט כינוי יחידני כולל לשמים שנבראו ביום השני לבריאת העולם. אך חז"ל מבארים שבפרטיות ישנם כמה רקיעים, ונחלקו חז"ל בכמות הרקיעים הקיימים. הקביעה שהתקבלה היא שישנם שבעה רקיעים.

מהות הרקיעים מבוארת בהרחבה הן בנגלה והן בתורת החסידות; לעיתים מפורש שהם רוחניים ולעיתים שהם גשמיים.

בריאת הרקיע

הרקיע התהווה ביום השני לבריאת העולם על-ידי הבדלת המים העליונים מהמים התחתונים, אך המים ברקיע נבראו רוחניים. בתניא, שבמאמר "יהי רקיע" נברא לא רקיע אחד אלא כמה.

כמות הרקיעים

נחלקו בגמרא האם הם שניים (דעת רבי יהודה, שנאמר "השמים ושמי השמים") או שבעה (דעת ריש לקיש: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות).

רוחניים או גשמיים

הרוחניים

כשנכנסו ארבע מהתנאים ל"פרדס", אמר רבי עקיבא לחבריו שנכנסו כמותו: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים! מים!', שכך כתוב "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי"" הרמב"ם מסביר שבכך התכוון רבי עקיבא להזהיר שבעלייתם הרוחנית לא יטעו לחשוב שמדובר במים גשמיים.

מהותם: במאמר ד"ה באתי לגני (והמדרש רבה) מדבר על הסתלקות השכינה מרקיע לרקיע ע"י החטאים (והמשכתה חזרה ע"י הצדיקים), ומשמע שסילוק זה הוא בשבע הספירות דהמידות , וכן משמע בד"ה להבין עניין הברכות. אבל הקשר הפרטי של כל אחד מה"רקיעים" שבגמרא למידה פרטית לא התבאר.

הטעם ש"עובי" כל רקיע ת"ק שנה מוסבר בלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן: הרקיע הוא השמיים העשויים מאש ומים, ואש ומים הם כללות המידות (קו הימין וקו השמאל). עצם המידות הן חמש בלבד המוזכרות בפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", וכפי שכל אחת מהן כלולה מעשר הרי הן ת"ק (חמש מאות).

הגשמיים

לעיתים המילה רקיע מכוונת לשמים, ולעיתים למה שמעל השמים.

בספר החקירה להצ"צ מבאר, ששבעת הרקיעים הם שבעת הגלגלים (=שבעת הכדורים השקופים) עליהם כותב הרמב"ם שבהם קבועים הכוכבים.

ובלשון הרמב"ם "כל הגלגלים אינן לא קלים ולא כבדים ואין להם לא עין (צבע) אדום ולא עין שחור ולא שאר עינות. וזה שאנו רואין אותם כעין התכלת למראית העין בלבד הוא לפי גובה האויר. וכן אין להם לא טעם ולא ריח לפי שאין אלו המאורעין מצויין אלא בגופות שלמטה מהן". דהיינו, אף שהם גשמיים- אין זו הגשמיות שאנו מכירים אלא נעלית ומזוככת ממנה.

תיווך הדיעות

הרבי מביא את דברי "המפרש" על הרמב"ם, המבאר את מחלוקת ר' יהודה וריש לקיש, וזו לשונו:

וכשתתבונן, תמצא שאין בין ר' יהודה וריש לקיש מחלוקת, אלא שר' יהודה מנה השמים הנראים (הגשמיים) בלבד. וריש לקיש מנה השמים הנראים ו(בנוסף) מנה דברים רוחניים שהם למעלה מן השמים במדרגה וקרא לכל מעלה מהם שמים". ובהמשך שם מבאר שגם שני הרקיעים שעליהם דיבר ר' יהודה, אינם רקיעים גשמיים ממש, כמו הנבראים שבארץ שלנו התחתונה, כי "נתבאר באמת שאין בעולם דבר גשמי נקרא שמים אלא הרקיע שנברא באויר והשמים שבהם הכוכבים והמזלות הם הנקראים גלגלים ונקראים שמים.

דהיינו, ר' יהודה וריש לקיש אינם חולקים, אלא שריש לקיש דיבר על הרקיעים "הנראים" (שבהם צבא השמים: השמש, הירח והכוכבים), ור' יהודה דיבר גם על רקיעים רוחניים. רבינו מוסיף בהערתו שם בשיעורים בספר התניא, שעל פי דברי המפרש, מיושבת גם ה'סתירה' בדעת ר' יהודה, שבספר הזהר אומר במפורש כדעת ריש לקיש!

הרבי מבאר, שהרקיע השני נחלק בעצמו לשבעה רקיעים, והם הגלגלים שמוזכרים ברמב"ם הלכות יסודי התורה שם, שכל כוכב קבוע בגלגל אחר, וכל הכוכבים נמצאים ברקיע השני שבשבעת הרקיעים (כמבואר גם בגמרא חגיגה שם). ובלשונו: "הכוכבים הם ברקיע השני; אלא שרקיע זה גופא נחלק לשבעה רקיעים שהם שבעה כוכבי לכת (ומוסיף גם:) ומלבדם ישנו רקיע השמיני שבו כל שאר הכוכבים שנראים ברקיע".

דהיינו, יש שני רקיעים גשמיים- אבל גם הם לא גשמיים ממש (כי גשמיותן מזוככת מאד, וקרובה לרוחניות), ובהם נמצא צבא השמים (כל הכוכבים). ולמעלה מהם יש חמישה רקיעים רוחניים ו'דקים' עוד יותר.

עניינם הפרטי

וילון

"אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית". הצ"צ מסביר שהוילון אינו "פועל" כלום, אלא הוא מסך המסתיר על האור. בשעה שיוצא ומסתיר נהיה לילה, וכשהוא נכנס לתיקו אינו מסתיר עוד ואז הוא יום. מציאות הוילון הייתה עוד לפני בריאת השמש והירח, שהרי אדרבה – כל עוד לא נבראו השמש והירח היה החלל כולו מאיר ומואר (ולא רק מנקודה אחת שמאירה לכל עבר).

רקיע

"שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועים בו כו'", דהיינו, בו קבועים כל הכוכבים (בשבעת הרקיעים שבו, שהם שמונת הגלגלים שברמבם).

שחקים

"שבו רחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים כו'", עניינו מוסבר בתניא שהם ה"כליות היועצות". דהיינו, מידות נצח והוד, ה"מפוררות" את ההשפעה על מנת שהמקבל יוכל להכילה. לדוגמא, אב הרוצה ללמד משהו את בנו צריך לפורר את ההשכלה לחלקים קטנים וללמדו דבר אחר דבר בסדר מסודר.

זבול

"שבו ירושלים ובהמ"ק ומזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן". זבול הוא "ירושלים של מעלה" שהיא שלימות היראה (יראה עילאה). ירושלים של מטה הוא יחוד ז"א ומלכות (יחודא תתאה, "ביטול היש"), וירושלים של מעלה הוא יחוד חכמה ובינה (יחודא עילאה "ביטול במציאות"). עניינו של ה"מזבח" שב"ירושלים של מעלה" הוא העלאת נשמות הצדיקים מדרגת "ביטול היש" ל"ביטול במציאות".

מעון

"שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל". עניינו של "מעון" הוא שירת המלאכים. נשמות ישראל הן מבחינת הפנימיות (ז"א) ושירתן שייכת ליום, והמלאכים מהחיצוניות (מלכות), ועיקר שירתן בלילה. בלילה מסתלקת מהעולמות השפעת ז"א למקורה ושורשה, ומאירה בהם רק מידת ה"מלכות". בהבדל ב"עולמות" בין "יום" לבין "לילה" שני עניינים: א. ביום היא השפעה פנימית (כדרך אדם ער) ובלילה חיצונית (כדרך אדם ישן, שאז השכל והמידות אינם בפעולה, אבל דוקא אז מתגלה כח העיכול הבונה את הגוף, וזהו עניין המלכות היורדת בלילה לעולמות "ליתן טרף לביתה"). ב. ביום העיקר הוא השפעה מלמעלה למטה (כדרך השמש המאירה), ובלילה עליית המקבל (על דרך הזכר המשפיע כל טוב לביתו).

מכון

" שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה [וסערה] ומערה של קיטור ודלתותיהן אש". רקיע זה הוא מקור כל הדברים הרעים, כמו שכתוב "ובורא רע". דהיינו, הקב"ה בעצמותו הוא טוב בלבד, אבל בשביל להעניש את הרשעים נדרשת גם בחינת "רע", ורקיע זה הוא המקור לו.

ערבות

"צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמותן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידים להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים". ערבות הוא הרקיע השביעי, החביב משאר הרקיעים כערך שבת לגבי ששת ימי המעשה, ועיקר עניינו "גנזי חיים וגנזי שלום" עליהם לומדת הגמרא מהפסוק "כי עמך מקור חיים". מקור חיים הוא אור אין סוף, והוא "מקור כל התענוגים ומקור כל החיים שנהנין הנשמות עמך בעצמותך", ועניינו מבואר באריכות במקומות רבים בתורת החסידות.

לקריאה נוספת

• תלמוד בבלי מסכת חגיגה, דף יב, עמוד ב
• הרמב"ם, משנה תורה ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק ג'; מורה נבוכים חלק ב' פרק ל'
• אדמו"ר הצמח צדק, ספר הליקוטים ערך רקיע