כוכבים
הכוכבים הינם ברואים מצבא השמים, בגדלים שונים.
בהתחלת חומש שמות מסביר רש"י את הטעם שבני ישראל נספרו בכל עת, מכיון שהם נמשלו לכוכבים. מכך שרש"י אומר שזה הוטעם ולא רק "וכמו כוכבים", מוכח שאין זה רק ראיה להנהגה כלפי דבר חביב, אלא גם סיבה, דהיינו שישראל נמשלו לכוכבים, וכמו שכוכבים "מוציאן ומכניסן במספר ובשמותם", כך גם מאותה סיבה נחוץ דבר זה גם בישראל.
רש"י אף אינו מפרש את טען החיבה שיש ב"מוציאן ומכניסן במספר ובשמותם", מכיון שכל ילד, גם בן חמש שנים למקרא, מבין את החיבה שיש הן במנין כמו בחפציו האישיים שהוא רוצה לדעת את מספרם המדויק מרוב חביבותם ולא מספיק לו לדעת את מספרם המשוער, והן בקריאה בשם, כמו שרואה הוא אצל הוריו שמרבים הם לקרוא לו בשמו דווקא מרוב חיבה[1].
הרבי נשאל על כך בשנת תשט"ז, שקרן האור משם צריך ללכת הרבה יותר משית אלפי שנים עד שיגיע לארץ, ומקשה איך יתאים עם המובא בתוה"ק שנמצאים אנו בשנת ה'תשט"ז לבריאה.
על כך השיב הרבי, הנה אפילו את"ל שחשבון הנ"ל על דבר מרחק הכוכב - אמיתי הוא (כי גם בזה יש חילוקי דיעות בין התוכנים) אין מזה קושיא לתאריך הבריאה, שהרי כמו שנבראו הכוכבים נבראו גם כן קרני האור, וכמו שיכול השי"ת לברוא כוכב שרק אז ואחר כך יתחיל להאיר, כן אפשרי שיברא הכוכב ביתד עם קרני האור היוצאים ממנו. ובפרט על פי הנאמר בפרשה ראשונה שבתורתנו ויהי בקר יום אחד, ו"יהי מאורות" אך ביום הרביעי היינו שהייתה מציאות אור בקר קודם תליית המאורות ברקיע השמים[2].