אכילה

אכילה היא צורך ופעולת האדם לקבל מזון לגופו מדי זמן קצוב, התלוי לפי כוח האדם והדורות השונים. אכילת לחם בצורת קבע נקראת סעודה.

הזמן הארוך ביותר בממוצע בו אדם מסוגל להתקיים ללא אכילה הוא חודש עד חודשיים (אך עם שתיית נוזלים), אך רק בין שלושה ימים לשבעה ימים ללא נוזלים. בדורות קודמים היו אנשים שסיגפו את עצמם ולא אכלו ולא שתו במשך שישה ימים דהיינו תענית משבת לשבת, שהוא כמעט פסק הזמן הארוך ביותר שאדם מסוגל להתקיים ללא אכילה וללא שתייה, כך גם היה מנהג הבעל שם טוב, מנהג לו מצויות הדרכות מפורטות בספר צוואת הריב"ש. למרות זאת דעתם של גדולי החסידות היה כי בזמן הזה עיקר העבודה אינה על ידי תעניות וסיגופים אלא על ידי העלאת האכילה לשרשו, שנעשית באכילה בקדושה וטהרה.

כך למשל מורה הבעל שם טוב: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות יפנה מחשבתו מהרהורים. ואפי' כשהוא אוכל ושותה ישים מחשבתו כדי שיהיה חזק לעבודתו ית', צריך להגביר תענוג הרוחני על תאות הגשמי, ומזה יהיה לו יותר כח מרוחניות המאכל, וזהו מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, פירוש שיהיה לך אהבה בתענוגים.

תיבת אכילה מורכבת מהמילים "אכל - י-ה". וענינה הפנימי מרמז על השפע שמקבלים זעיר אנפין ומלכות מאימא עילאה. היום היחיד בשנה שבו אין צורך לנפש להתקיים מאכילה הוא יום הכיפורים, שבו זעיר אנפין ומלכות עולים ומתעלים לדרגת אימא עילאה, ומתקיימים מההבלים שבאימא עילאה על ידי עלייתם לדרגתה.

העלייה של המאכלות מסוגלת להתבצע רק במאכלים כשרים, ולא במאכלות אסורות, שהחיות שבהם "אסורה" וקשורה ביד הסטרא אחרא.

מזון

ערך מורחב – מזון

בכדי שאדם יוכל לחיות ולהתקיים הוא זקוק לאכילה ושתיה. המזון אותו אוכל האדם נהפך לדם ובשר כבשרו ממש! אך פנימיות האכילה היא החיות הרוחני, והסיבה שהאדם זקוק לאכילה היא כיון ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" ^{[דרושה הבהרה]}. הבעל שם טוב מסביר, שמוצא פי ה' הם אותיות העשרה מאמרות, המהווים את הלחם (כמו כל דבר הקיים בעולם) בכל רגע, ושורש העשרה מאמרות הוא מעולם התוהו שלמעלה מעולם התיקון, ודווקא על ידם יכול האדם לקבל חיות כיון ששורשם גבוה ממנו.

מכיוון שהמזון נהפך לחלק מגופו של האדם, הוא משפיע על אופיו ותכונות נפשו. לכן שמירת הכשרות כה נחוצה ליהודי, בשביל לשמור על נפש האדם מתכונות שליליות הבאות ממאכלות אסורות.

היחס בחסידות חב"ד

בחסידות חב"ד לא הדגישו במיוחד את המצוות הקשורות לאכילה.

אכילה לפני התפילה

ערך מורחב – אכילה לפני התפילה

האכילה לפני התפילה היא דבר אסור, ועל האוכל לפני התפילה נאמר כי הוא עובר על האיסור "לא תאכלו על הדם", לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. איסור אכילה לפני התפילה אף קודמת לתפילה בציבור.

נפסק בשולחן ערוך כי הצמא והרעב הם בכלל החולים שמותר להם לאכול לפני התפילה. בדורות האחרונים, עקב חלישות הדורות, הורו רבותינו נשיאינו שאין להחמיר יותר מפסק זה של השולחן ערוך, דבר הגורם להקל בתפילה עצמה, אלא מוטב לאכול די הצורך לפני התפילה, בצורה שיוכל להשקיע את כל המחשבה והכוחות בתפילה עצמה, ובפרט בשבת, בה מאריכים בתפילה.

אכילה לעתיד לבוא

בנוגע לאכילה לעתיד לבוא ישנם מדרשים חלוקים, ומאמרי חז"ל הנראים כסותרים זה לזה:

במקום אחד אמרו חז"ל ש"העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה".

הרמב"ם לומד שאם אין אכילה ושתיה וודאי מדובר על נשמות בלי גופים, וכן מובן לפי הביאור באופן התלבשות נפש רוחנית בגוף גשמי שהוא על ידי התלבשות נפש החיונית באידי הדם, והם נוצרים על ידי האוכל, ואם יפסיק לאכול יופסק התלבשות הנפש בגוף.

אך הכרעת תורת החסידות היא שהזמן הקרוי עולם הבא הוא זמן תחיית המתים, שאז יהיו הנשמות בתוך גופים ובכל זאת לא יצטרכו לאכילה ושתיה כיון שהגוף יוכל לקבל את חיותו מזיו השכינה.

אך במקום אחר אמרו ש"עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים" שזה מדבר על סעודה גשמית בה יאכלו את שור הבר והלווייתן.

ומבואר בחסידות ששתי מאמרי חז"ל אלו מדברים על זמנים שונים, כשהאחד מתאר את התקופה של ימות המשיח בו יהיה דרגא של תענוג מורגש, על ידי סעודה גשמית, והוא גילוי של אוא"ס שלפני הצמצום. ואלו השני מדבר על תקופה שלאחריה והיא הנקראת עולם הבא ועולם התחיה, ובו יהיה דרגא של תענוג הבלתי מורגש, והוא למעלה אפילו מהאור שהאיר לפני הצמצום, ובתקופה זו לא יהיה אכילה ושתיה.

אולם במקום אחר מבאר הרבי באופן אחר, שגם בתקופת עולם התחיה, תהיה אכילה ושתיה. ומה שאמרו רז"ל ש"העוה"ב אין בו אכילה ושתייה", ר"ל שלא יהיה צורך באכילה ושתייה בשביל לחבר הנפש עם הגוף, שהרי הגוף יהיה ניזון מזיו השכינה, אבל בכל זאת תהיה אכילה ושתייה בשביל "תכלית אחר".

ראו עוד

קטגוריה:מאכלים ומשקאות

לקריאה נוספת

• מענה באגרות קודש, חלק כח, עמ' רי (מכ' אייר תשל"ג).
• אל תאמרו מה, אימרו מדוע - https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/559769

• מנחם ברונפמן, יאכלו חסידים וישבעו, שבועון כפר חב"ד גליון 1880 עמוד 48
• חיים ברנדלר, אכילה לשם שמים, שערי ישיבה כא, עמוד 720