אבנר חי שאקי – הבדלי גרסאות

[[תמונה:שאקי.jpg|left|thumb|250px|פרופ' שאקי]]

הפרופסור '''אבנר חי שאקי''', פרופסור למשפטים, נולד ב[[צפת]] בשנת [[תרפ"ו]]. הוא כיהן כחבר כנסת מטעם המפד"ל בכנסת השביעית ובמושבי הכנסת ה-‏11-14. שאקי כיהן כסגן שר החינוך והתרבות בכנסת השביעית וכשר לענייני דת בכנסת ה-‏12.  

פרופסור שאקי התגורר ברמת אביב, היה ידיד אמת של ישיבת חב"ד במקום, והקפיד להשתתף בכל האירועים שאורגנו על ידה.

נפטר בליל [[שבת]] קודש, י"ט אייר [[תשס"ה]].

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.  

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).  

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.  

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.  

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.  

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.  

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

 

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

חודש ימים לאחר מכן נסע לארצות-הברית. בהוראת הרבי חיכה לו בשדה התעופה ר' [[יקותיאל ראפ]]. ב[[שמחת תורה]] הרבי הושיב אותו לידו ב[[התוועדות]] ונתן לו תודה והוקרה על מאבקו.  

הרבי הזכיר בכמה התוועדויות את 'קידוש ה'' שעשה, כאשר הביטוי של הרבי היה שזה הצבעה של קידוש שם שמים, וסוף הדבר הזה לנצח.  

בהמשך נכנס ל[[יחידות]] בשעה אחת בלילה, יחידות שארכה כשלוש שעות. במהלך היחידות סיפר לרבי כיצד התחיל להיאבק על "מיהו יהודי". הרבי אמר לו שהוא כבר ראה את החוברת שהוציא לאור בנושא.  

באותה יחידות נתן לו הרבי את הכיוון להמשך המאבק. הרבי אמר שכדאי להעמיק ולהרחיב ולפתח את שנכתב בחוברת על מיהו יהודי, הרבי גם סייע לו בהוצאות הכספיות של המחקר שערך בנושא מיהו יהודי, ואמר שיעזור בכל מה שיצטרך.  

במשך כל היחידות הרבי חזר ואמר כ-‏20 פעם "יישר כח", למעשה בכל פעם שנושא פרישתו עלה בשיחה.

הרבי אמר בין השאר: "ספורטאי אמיתי עושה כמה צעדים לאחור לפני שהוא עומד לתת זינוק קדימה. עכשיו אתה נמצא בשלב של כמה צעדים אחורה", ואז הוסיף הרבי: "אמנם היית צריך להתפטר מתפקידך אבל אתה עוד תחזור בכבוד גדול ותהיה שר!"  

== נבואת הרבי התגשמה ==

שנים רבות לאחר מכן הגיעו ראשי המפד"ל לביתו, והציעו לו מקום מכובד לכנסת, כאשר אחר-כך נבחר ליו"ר המפד"ל והשר לענייני דת.

שכשנבחר לתפקיד יו"ר המפד"ל היה אצל הרבי בשנת [[תשמ"ח]] בהתוועדות. הרבי דיבר עליו במהלך ההתוועדות ואמר: כל מאורע שקורה לאדם ועל אחת כמה וכמה מאורע חריג שלא בדרא דאוני, שבא לו בהפתעה גמורה - צריך לנצלו באופן שעל ידי זה יתוסף בענייני יהדות תורה ומצוותיה.  

ולדוגמה: אדם שעלה לגדולה על ידי מינוי דרבים, מינוי שאושר וכו' עליו לדעת שהמטרה והתכלית שבשבילה נתמנה ועלה לגדולה היא - כדי שינצל את מעמדו זה להוסיף בחיזוק והפצת תורה ויהדות... גם כשרואה שישנה התנגדות, מניעות ועיכובים, וכל שיוסיף בחיזוק והפצת תורה ויהדות - הרי, לא זו בלבד שאין זה גורם לו חלישות ח"ו, אלא אדרבה, המניעות והעיכובים מעוררים אצלו כוחות נעלמים להתגבר ולהוסיף ביתר שאת וביתר עז בהפצת היהדות, וזוהי הסיבה האמיתית להתנגדות כו' - מכיון שרוצים מלמעלה שעבודתו תהיה באופן של התגברות יתירה ולכן אין לו מה להתפעל מהמניעות והעיכובים, ואדרבה להתגבר עליהם כו' ביודעו נאמנה ש"דבר אלוקינו יקום לעולם".  

כשעבר פרופסור שאקי ב[[חלוקת דולרים]] בשנת תשמ"ח, הרבי שאל אם הוא זוכר את מה שאמר לו בקשר למשל עם הספורטאי שעושה מספר צעדים אחורה בשביל לזנק קדימה.  

== היחידות השניה אצל הרבי ==

היחידות השניה התקיימה ב[[קיץ]] [[תשל"ה]]. כשנכנס לרבי הגיש לפניו את מחקרו בנושא "מיהו יהודי". הרבי דפדף במחקר שהיה עם ‏1200 עמודים במשך חצי שעה והתחיל לשאול ולהעיר על תוכן הדברים שכתב.

לאחר היחידות, הרבי הוציא מכתב בו הוא פונה שיעזרו לו בהוצאת הספר, וכך כתב: נעם לי להוודע אשר עומד מר לגמור בקרוב מחקר ממצה בקשר עם חוק השבות (מיהו יהודי) בהמשך למאבק המבורך מאז ומקדם, בהבעי' המפורסמת האמורה דמיהו יהודי... ותקותי חזקה אשר מי שיש בידו לסייעו במימון המחקר והכנתו לדפוס והו"ל - מסייע לו בחפץ לב לתת למר האפשרות להוציא לפועל כל האמור בהקדם זמן ובאופן ובצורה מתאימה... וחזקה על בני ישראל אשר נותנין בעין יפה לכל כיוצא בהאמור, ובפרט בקשר עם הבעיה האמורה, מיהו יהודי, המעמידה בסכנה שלמות עמנו עם בני ישראל הקשורה בשלימות ארצנו ארץ ישראל.  

בסיום המכתב הרבי הוסיף חלק המרמז גם על המאבק בתוככי המפלגה: ואשרי חלקם של כל אחד ואחד הלוקחים חלק בניצחון ההלכה מבלי להתבייש מפני המלעיגים ואפי' הם מתוך חבריו מלפנים.  

בחודש כסלו [[תשמ"ז]], הרבי אף הנחה את הקוים שהיה צריך להוסיף במחקרו, וכך כתב: "בנוגע למהדו"ת דספרו: לכאורה התפתחות העניין הוכחה דצ"ל [דצריך להיות] הוספה בביאור: 1. דאין שליח לדבר עבירה (ואין נפק"מ מי המשלח). 2. דבנ"י [דבני ישראל] מסנ"פ [מסירות נפש] בפועל שלא לכתוב על קרן השור אפילו, ומבלי כל עשיה נוספת כלל שאין להם חלק בה'"

כשעבר בחלוקת דולרים בעת שהיה אצל הרבי בשנת [[תשמ"ח]] יחד עם משפחתו, הוציא הרבי מעטפה עם סכום כסף גדול ונתנם לו בשביל ההוצאות עבור המחקר.

נפטר בליל [[שבת]] קודש, י"ט אייר [[תשס"ה]].

==התנועה להסברה דתית בישראל==

בשנת [[תשמ"ו]] הקים פרופסור שאקי את התנועה להסברה דתית בישראל וארגון [[שופר אסוסיאיישן דאמריקה]] ב[[ארצות הברית]]. התנועה הוקמה במטרה ליצור מערכת הסברה רחבה למען הדת ליהודי ישראל. בראש התנועה עמדו פרופסור שאקי ע"ה וחסידי [[חב"ד]] - הרב [[אברהם שלמה שרף]] והרבנים [[יצחק שפרינגר]], [[יקותיאל מנחם ראפ]] ו[[שלום הורביץ]].

[[קטגוריה:ידידי חב"ד|שאקי אבנר]]