רבי יהודה הנשיא

ציונו של התנא רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא (נפטר ט"ו בכסלו ג' תקפ"ח) היה מהתנאים האחרונים, נצר למשפחת הנשיאים שהיו מצאצאיו של בנות דוד המלך, ונחשב לפי דברי הגמרא כמלך המשיח שבדורו. הוא סידר את כל המשניות המובחרות של כל התנאים שהיו לפניו, והכריע את ההלכה הפסוקה.

רבי יהודה הנשיא נולד לאביו רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל.

חיבור המשנה על ידו

רבינו הקדוש הוא אשר סיכם ואסף את שיטות התנאים שלפניו, וסיכמם לחיבור המשניות. יש מחלוקת אם הוא גם כתב את המשנה, או רק סידר אותה בעל פה. דעת רש"י וכן דעת כמה מרבותינו ז"ל שאפילו בימי האמורא אביי "לא הי' דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת, חוץ ממגילת תענית", וממילא ברור כי הוא גם זה אשר כתב את המשניות, ושיטת הרמב"ם היא אשר "רבינו הקדוש חיבר מהכל ספר המשנה כו' ונגלה בכל ישראל וכתבוה כולו".

כאשר שאלו את הרבי בנוגע למחלוקת זו בין הראשונים, השיב: מובן שאין להכניס ראש בין הרים הגדולים, אלא שלכאורה היה מקום לומר שהרמב"ם שראה כתבי הגאונים דעתו נמצאת באגרת דרבנו שרירא גאון, ולכן כתב את אשר כתב, ואולי לא ראה רש"י אגרת זו (שהרי נמצא בריחוק מקום מבבל וכו' משא"כ הרמב"ם) ולכן כתב כנ"ל, ויתכן שאילו היתה האגרת באה לידו גם הוא היה מודה לדברי הרמב"ם.

אבל - סיים הרבי, הרי יש כמה מאחרוני הראשונים שדעתם כדעת רש"י בזה והביאו ראיות על זה, ולכן אין לתרץ כך.

לא נהנה מהעולם

כאשר נפטר, הוא הרים את עשר אצבעותיו לשמים ואמר: גלוי וידוע לפניך, שלא נהניתי מהעולם אפילו באצבע קטנה.

מסביר אדמו"ר הזקן, כי הסיבה לכך שהגוף זקוק לחיבוט הקבר, הוא כדי לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, ורק מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש, לא זקוק לחיבוט הקבר

מופרש מהעולם

אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו".

מסביר הרבי, היינו, שאצלו לא היה חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאף על פי ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", בכל זאת, "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר לא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה".

משיח

יש אומרים כי על פי ההלכה אין משיח צריך להיות מיוחס בן אחר בן לדוד המלך ונצר למשפחת המלוכה בדיני ירושה, אלא העיקר הוא שיהיה מזרע דוד. הראיה לזה היא, מרבי יהודה הנשיא שנאמר עליו בחייו כי ראוי הוא למלוך על כס מלך המשיח ולגאול את עם ישראל, וכלשון הגמרא "אי מן חייא כגון רבי יהודה הנשיא". ופירש רש"י "אם משיח מאותן שחיים עכשיו, וודאי היינו רבינו הקדוש דסובל תחלואים, וחסיד גמור הוה כדאמרינן בבבא מציעא. ואם היה מאותן שמתו כבר היה דניאל איש חמודות שנדון ביסורים בגוב אריות וחסיד גמור היה. והאי כגון לאו דווקא." עכ"ל רש"י. כלומר: האי "כגון" אינו "דווקא" כגון - דוגמא, אלא וודאי היינו רבי הקדוש. והוא לא היה בן אחר בן.

והמעתיק את פירוש הרמב"ם למשנה כתב בזה״ל: וזה החיבור הגדול הנקרא שישה סדרי משנה חיברו רבינו הקדוש אשר שמו המיוחד לו רבי יהודה הנשיא שהוא מבית דוד לא מזרע שלמה כדאיתא בכתובות רבי אתיא משפטיה - בן דוד - בן אביטל - אשת דוד. ע"כ. ומכאן נראה לכאורה, שהמלך המשיח אינו צריך להיות מזרעו של שלמה המלך, שאם כן, איך היה יכול להיות רבי יהודה הנשיא משיח, הרי לא היה מזרע שלמה.

ואכן שאלה זו נידונת באחרונים, שדנים איך יוכל להיות רבי הקדוש מלך אם לא היה מזרע שלמה. על עצם הנשיאות לא קשה, שהרי כתב הירושלמי ומובא בתוס' דכל מה שרבינו הקדוש אתי מבית דוד הוא מצד האם, אבל מצד האב אתי מבנימין, אלא שראש גולה הם מזכרים, ונשיאים הם אף מנקבות. הקושיא היא רק על המלוכה, שהרי הבחירה וההבטחה ניתנה רק לשבט יהודה כדכתיב לא יסור שבט מיהודה וכו' עד כי יבא שלה, וכמבואר ברמב״ם דמלך משאר שבטים לא תתקיים מלכותו, וכנאמר לירבעם על ידי אחיה השילוני אך לא כל הימים.

אמרותיו

רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם

הרבי מקשה מהי השאלה “איזו היא דרך ישרה” — הרי מובן בפשטות ש”דרך ישרה” היא כמו שכתוב בתורה (ובפרט במשנה — ועד בשולחן ערוך), ומקרא מלא דבר הכתוב “כי ישרים דרכי ה’”, “פקודי ה’ ישרים גו'", וביותר תמוה: הלשון במשנה הוא ”איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר ויחליט בשכל בשכלו מהי ה”דרך ישרה”?! הרי לזה ניתנה התורה!.

הרבי מוסיף ומקשה על המענה — “כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”, - “שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו”: איך זה שייך שההחלטה “איזוו היא דרך ישרה” תהיה תלויה מה שהאדם מרגיש שהיא “תפארת” ו”נוח” לו ולאחרים?! ובפרט שהלשון במשנה הוא “כל שהיא תפארת לעושיה”, היינו, כל דבר ש”נוח לו כו’” — זוהי “דרך ישרה”!

מסביר הרבי, שמה שהמשנה אומרת “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות שהם ה”דרך ישרה”, “פקודי ה’ ישרים גו’”, יהיה באופן “שיבור לו האדם”, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה”דרך ישרה שיבור לו האדם” היא “כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שיראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות.

הסיבה שמשנה זו היא בפרק שני של המסכת

מוסיף הרבי, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא “משה קבל תורה מסיני ומסרה כו’” — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני, מהקב”ה, — בדוגמת “ויען כל העם” בפעם הראשונה “כל הדברים אשר דבר ה’ נעשה”, לקיים ולעשות ציוויי הקב”ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת הי, ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) “שיבור לו האדם”, שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בני ישראל בפעם השניה “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”.

ויש לבאר הלשון “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” בעומק יותר, שב”יבור לו האדם” גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים, וה”דרך ישרה” היא “כל שהיא תפארת כו’”. והענין בזה: בכדי לנצח את הנפש הבהמית והיצר שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב”ה, ולפעול שתורה ומצוות יהיו באופן “שיבור לו האדם” — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה עם היצר הרע, ועם החושך שהיצר הרע רוצה להביא, על ידי זה שמתעסק בתעניות וסיגופים, שמענה את הגוף והנפש הבהמית, עד שמחליש את הרצון והתאווה שלהם לתענוגי עולם הזה, ועד ששובר אותם. וזה מביא סוף סוף לשינוי וזיכוך בגוף ונפש הבהמית, שגם מצד הנפש הבהמית יהיה “שיבור לו האדם” — באופן אמיתי, שירצה לקיים תורה ומצוות. הדרך הזו היא גם דרך על פי תורה, שתביא סוף סוף לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו “דרך ישרה” מצד “אשר עשה האלקים את האדם ישר” — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן בית המקדש, ובלשון הרמב"ם — שימי התעניות הם “מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו’” על החטאים שגרמו לחורבן, ועל דרך זה בנוגע לתענית פרטי, הרי זה “בזמן שתבוא צרה” הבאה “בגלל מעשיהם הרעים כו’”, שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה [ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו בשלימות — “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה..

וכידוע שעל פי עבודה הרגילה ההנהגה “שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'“ היא כפסק דין הרמב”ם, “דרך רעה ואסור לילך בה” וה”הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כו', לא דייך מה שאסרה תורה כו'“. והדרך השניה, ה”דרך ישרה” היא — שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתורה ומצוות, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונפש הבהמית, אלא שמסביר להם את הטוב כו’ שבתורה ומצוות לעצמם (“תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”), ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתורה ומצוות, אכילה ושתיה לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא “נדחה” החושך והרע דנפש הבהמית, ועד שנתברר. וזוהי ה”דרך ישרה” — כמודגש במיוחד על פי שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב”ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבוי תעניות, אלא דוקא “עזוב תעזוב עמו”, וחסידות חב”ד מסבירה היוקר וההכרח דתורה ומצוות באופן ד”יתפרנסון מיניה”, עד שגם הנפש הבהמית יוכל להבין.

משפחתו

• בנו רבי שמעון בר רבי על פי צוואתו של רבי המשיך דרכו כ"חכם".
• בנו רבן גמליאל בר רבי על פי צוואתו של רבי המשיך דרכו כנשיא. בגמרא מוסבר, כי למרות שלא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת שמים הוא היה ממלא מקום אבותיו.
• בנו רבי חייא בר רבי
• רבי אושעיא בר רבי מוזכר בגמרא, אם כי יש אומרים שזו היא ט"ס והכוונה לרבי אושעיא בריבי.

תלמידיו

תלמידיו היו בין השאר:רבי אליעזר ברבי יוסי, רבי חייא, רבי ינאי, רבי אושעיא, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, רבי חנינא בר חמא, לוי, בר קפרא, רב