כוח חוש וכשרון: הבדלים בין גרסאות בדף

כוחות הנפש הם מהות [[אור|הארת הנפש]] '''עצמה''' (בשונה מהחושים, וראה לקמן). דהיינו, כמו ש[[אור]] ה[[שמש]] אינו השמש עצמה, אך מה שהשמש מחממת ומאירה הוא רק על ידי האור, כך ממש מחיים כוחות הנפש את הגוף: הכוחות החיצוניים מחיים את ה[[אברים (בגוף)|איברים החיצוניים]] (כגון [[יד]] ו[[רגל]]), כוחות פנימיים יותר מהנפש מחיים את ה[[אברים (בגוף)|איברים הפנימיים]] (כגון [[לב]] ו[[מוח]]), והכוחות הפנימיים ממש מהווים את חיות האדם עצמו ([[מידות טובות|רגש]] ו[[שכל]]). וכמו שבמשל פעמים רבות מתייחסים לאור השמש כאילו הוא השמש עצמה, כך פעמים מתייחסים לכוחות כאילו הם הנפש עצמה (לדוגמה, [[תניא - פרק ג'|בספר התניא פרק ג']]). באופן כללי נחלקים [[עשר הכוחות|כוחות הנפש לעשר]]{{הערה|חכמה, בינה, דעת וכו'ץ}}, אך באופן פרטי ישנם כוחות רבים הנוצרים מ[[התכללות]] עשר כוחות אלו, כגון כוח ה[[ציור]], כוח ה[[זריקה]] וכו', ובפרט שבפרט הם מתכללים זה מזה עד אין סוף.

בזה עצמו ישנן דרגות שונות: על אף גודל ההפלאה בתענוג שבכח ה[[ראיה]]{{הערה|הקשור עם עניין הדביקות, עינייך יונים.}}, התענוג שב[[שמיעה]] יותר גדול ממנו{{הערה|שנכנס ב[[אודנא דליבא]].}}, והתענוג שב[[ריח]] גדול עוד יותר, כפי שרואים במוחש שהוא נוגע ב[[עצם הנפש]], כך שגם כאשר אדם מתעלף, ניתן להעיר אותו באמצעות שנותנים לו להריח דבר מה, והתענוג הכי גדול הוא התענוג שבכח ה[[דיבו]]{{הערה|שהוא [[לבושים|לבוש]] בלבד – עוד פחות מאשר "חוש". ומכאן נובעת ההוראה להשמיע לאוזנו כשלומד ומתפלל, שהדיבור מעורר את התענוג והחשק והשמחה בתפילה ובלימוד.}}.