לייבל זיסמן

ר' לייבל בשנותיו האחרונות

לייבל זיסמן ליד גדרות התיל של מחנה העבודה בעת המסע לתיעוד חייו

ר' לייבל זיסמן (תרצ"א-תשע"ג), היה גביר חסידי, ניצול שואה בברכת הרבי הריי"צ.

תולדות חיים

ר' לייבל נולד בחודש תשרי שנת תרצ"א לאביו ר' פייביש זיסמן ולאמו מרת ליבא (למשפחת רסקין), מחשובי קהילת חב"ד בקובנה שבליטא.

זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה באלול תרצ"ט הצליח הרבי הריי"צ לצאת מורשה הכבושה ולהגיע לריגא. ר' לייבל היה רק בן 9, ולמרות זאת התאמץ אביו להגיע יחד איתו לריגא לקבל ברכה מהרבי הריי"צ. כשנכנסו ל'יחידות' ביקש ר' פייביש ברכה לבנו, אך הרבי שתק. כשהבין שהשתיקה מבשרת רע החל לבכות ולהתחנן לקבלת ברכה עבור לייבל, ורק לאחר דקות ארוכות נאות הרבי ובירכו. ר' לייבל ניצל 7 פעמים ממחנות השמדה.

במלחמת העולם השנייה

לאחר שאדמו"ר הריי"צ הצליח להגיע לארצות הברית החל בהשתדלויות להשגת אשרות כניסה לחסידים שנמצאים במקום סכנה. בין אלו שקיבלו ויזה בזכות השתדלותו של הרבי היו משפחת זיסמן, אך זו לא מומשה. לאחר מכן הצליחו להשיג ויזת מעבר לשנחאי (סין), אך גם הזדמנות זו אבדה.

בקיץ תש"א פרצו הנאצים לקובנה והקימו גטו בעיירה סלבודקה, ולייבל יחד עם משפחתו ושאר יהודי קובנה נכלאו בגטו. למרות התנאים הקשים חינכו אביו למסירות נפש על שמירת התורה והמצוות, ובביתם התקיים מניין חסידי.

בחג הסוכות תש"ד נעשה ר' לייבל בר מצווה, וסעודת המצווה נעשתה בסוכה המשפחתית בגטו (אחת הסוכות הבודדות שהיו בגטו). בשמחה השתתפו מספר מועט של אנשים, ובקושי היה מניין.

מיד לאחר הבר מצווה קנה לו אביו מגפיים גדולות ממנו, כדי שיוכל להחביא בהם את התפילין בעת צרה.

במחנות ההשמדה

שער הכניסה למחנה ביקאנו

בקיץ תש"ד החלו הנאצים בהשמדת יהודי הגטו, ובני המשפחה נשלחו למחנה "שטוטהוף" בגרמניה. במחנה נערכה אקציה, ולייבל נשלח יחד עם אמו לתאי הגזים. ברגע האחרון, בציווי של מצוות כיבוד הורים, הצליחה לשכנעו לרוץ ולהצטרף לאחיו הגדול דובער, שנשלח למחנה עבודה.

משטוטהוף הועבר עם אחיו למחנה "לנדסברג". כעבור שבועיים החליטה הנהלת המחנה כי יש אצלה יותר מידי ילדים, ולייבל הועבר עם עוד מאה וארבעים ילדים למחנה "דכאו", ומשם ל"בריקנאו" הסמוך ל"אושוויץ".

יחד איתו עברו המגפיים, כשבחירוף נפש ובנסים גדולים הוא מצליח בכל פעם להחביא את המגפיים והתפילין מעיני הנאצים. בכניסה למחנה בריקנאו ציוו על הילדים להוריד את כל הבגדים ואת החפצים להניח בערימה. מחוסר ברירה הניח את התפילין בערימה, אך כשעמדו בתור להמשך משאם עורר יחד עם חבריו מהומה וכשהחיילים ניסו להשתלט חמק וגנב את התפילין בחזרה. רק באושוויץ נתפס עם התפילין בעת שהניח אותם, וכ"עונש" הוחרמו התפילין והוא הועבר למחנה מאטוהוזן באוסטריה, דבר שלמעשה הציל את חייו.

לאחר חג הפסח תש"ה החלה צעדת המוות מאטוהוזן למחנה גונסקירכן. בכ"א אייר כבשו כוחות הברית את האזור ויושבי המחנה שוחררו.

בארצות הברית

בחנוכה תש"ו הגיע יחד עם אחיו דובער לארצות הברית, ונכנסו ל'יחידות' אצל הרבי הריי"צ. באותה תקופה היה הרבי חולה, וליחידויות היה נכנס גם המזכיר כדי לעזור בהבנת הדברים. יחד איתם נכנס ר' משה לייב ראדשטיין, ידידו של אביהם, אך הרבי הורה לו לצאת החוצה. לאחר שהרבי ווידא כי הוא סגר את הדלת עד הסוף, פנה אליהם הרבי ובמבט חודר תקע את מבטו עליהם, והחל לבכות. יחד איתו התחילו לבכות האחים. לאחר כמה דקות שאל הרבי לגורל הרב יהושע אייזיק ברוך והרב סנדר בלוי, משפיעים בקהילה בקובנה, וחסידים נוספים.

לייבל נכנס ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש 770, והוסמך לרבנות. לאחר מכן החל בלימודים אקדמאיים, מתמטיקה ואדריכלות. ברבות השנים שלח ידו במסחר והתעשר. בשנות המ"מים קיבל הצעה לפרוייקט נדלני גדול שהיה צריך להניב רווחים גדולים, הוא שאל את ברכתו של הרבי, אך הרבי ענה שהתוכנית נראית כ'פיזור הנפש'. הוא מיד ביטל את העיסקה, וכעבור זמן קצר התמוטט העסק כולו והמשקיעים איבדו את רכושם.

בתחילה התגורר בבורו פארק, וכעבור זמן עבר ללונג איילנד.

במשך שנים היה מגיע ל-770 עם חבילות מזומנים גדולות ונכנס לחדרו של הרבי. שפך מהונו למטרות צדקה שונות, כמו אש"ל הכנסת אורחים, והישיבה המרכזית 770, ואף היה חבר מועצת המנהלים של הישיבה. בשנים האחרונות היה חבר נשיאות הכבוד של 'גנזך קידוש השם' בבני ברק.

ר' לייבל נפטר בשבת קודש, י"ד בתמוז תשע"ג. הלוויתו עברה דרך 770, והוא נטמן בניו יורק.

תיעוד חייו

שער הספר "אני מאמין"

ר' לייבל ראה צורך להנחיל את מסירות הנפש של היהודים בשואה על קיום תורה ומצוות, ולשם כך כתב את סיפור חייו שיצא בספר "אני מאמין". במקביל ערך סרט תיעודי, לשם כך נסע עם צוות צילום מקצועי למחנות, וביחד איתם שחזר את ההצלות החוזרות.

לקריאה נוספת

• שניאור זלמן ברגר, "ניצלתי בזכות ברכת הרבי", בית משיח, גיליון 886, כ"ז תמוז ה'תשע"ג, עמ' 38-45