שערות הראש והזקן

שערות הינן סיבים הגדלים בגוף בעלי החיים, מבנה השערות הן מעין צינורות דקיקות היוצאות מן העור ברוב חלקי הגוף. אצל האדם עיקרם נמצא על הראש והזקן. בהלכה התייחסויות רבות לשערות; הן בצריכתם של השערות הגדלים אצל בעלי החיים כחיות ובהמות, והן התייחסויות שונות לשערות הגדלים על גוף האדם. בקבלה ובחסידות משמשים השערות כמשל על השפעה מצומצמת ביותר.

בהלכה

ישנם דינים מיוחדים רבים, הקשורים בשערות, ומהם:

• האיסור לחתוך את פאות הראש.
• האיסור לגלח את שערות הזקן
• האיסור לגבר לחתוך שערות מסויימות בגופו, על מנת שלא ידמה בזה לאישה.
• האיסור להסתפר במועדים וזמנים מסויימים כבספירת העומר שלשת השבועות ובשבתות וחגים.
• איסור האבל בתספורת.
• חיוב התספורת בערבי שבת ויום טוב.
• חיוב התספורת של מלך וכהן גדול.
• שער באישה ערווה - האיסור לומר דברי קדושה מול שער אשה נשואה (או בעולה).
• חובת כיסוי שיער הראש באישה נשואה או בעולה, והדיון ההלכתי: מה הדין בכיסוי בשערות גזורות שלה או של חברתה [דהיינו פאה נכרית.
• מצוות הנזיר בשערו, איסור התספורת, חובת הגילוח ושריפתן.
• חובת הגילוח שהיה על שבט הלויים, במדבר.
• מאפייני השיער בזיהוי טומאת וטהרת הצרעת בגוף המצורע.
• מצוות גילוח השער של מצורע לאחרי טהרתו.

עניינן בקבלה ובחסידות

מבואר כי עניינן של השערות נמצאות בדרגות גבוהות ביותר בסדר השתלשלות, ומרמזות על גילויים אלוקיים נעלים ביותר כמו י"ג תיקוני דיקנא והגילוי שחזה הנביא דניאל "שער רישיה כעמר נקא". ולכן נאמר בנזיר "קדוש יהיה גדל פרע".

אמנם בדרגות נמוכות יותר מורות השערות על השפעות של קליפה שזו הסיבה ש"שער באשה ערווה", כיוון שהשערות הן בבחינת צמצום, ואשה היא בבחינת גבורות (שגם עניינן הוא צמצום); וכאשר נמשך הצמצום בצמצום יכול להיות יניקה לחיצונים.

מותרי המוחין

בעניין השערות מבואר כי השערה היא חלולה מבפנים ובתוכה נמשך ומתלבש איזה חיות מן המוחין. אלא שהשערות הם ממותרי המוחין, ולכן יכולים לחתוך את השערות ואין זה כואב למוח כלל. וכך הוא ברוחניות שעניין השערות הוא בבחינת לבושים ובבחינת המשל, שבו ועל ידיו משיגים את הנמשל. שהמשל הוא בבחינת השערה עצמה, ועניין הנמשל הוא החיות המלובשת בשערה.

מסיבה זו מצינו שלפעמים הגביהה התורה את מעלת השער, כמו בנזיר שחייב לגדל שער ראשו, ואף מצינו בשמשון הגיבור שכל כוחו היה בשערותיו, ולפעמים מצינו שהתורה השפילה את עניין השער כמו בכוהנים ולויים. הסיבה לכך היא כי העשרות הינם מותרי המוחין, ולכן תלוי מהיכן הם נמשכים.

כאשר השערות נמשכים ממותרי החיות של א"ק שהוא אין סוף, אז השערות הם חיות כל העולמות ויש בהם קדושה רבה ונפלאה, ומכיון שבנזיר מאירה ההארה של א"ק לכן השערות שלו יש בהם קדושה ואסור לגלחן בימי נזירותו. מסיבה זו שערות הפאות והזקן יש בהם קדושה של "דיקנא עליאה", אלא שבנזיר הקדושה היא בכל שערות הראש.

אך כאשר השערות נמשכות מנוקבא דאצילות, שהיא בחינת מצומצמת יותר לגבי א"ק, אז ממותרי המוחין שלה יכול להיות יניקת החיצונים.

אדמו"ר הצמח צדק מסביר את העניין, כי מצינו בשיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד. הסיבה לכך היא מכיון שחכמת האלוקות שבקרבו גבוהה מאוד, עד שגם בחינת מותרי המוחין שבו היוצאים בשיחת החולין שלו הם חכמה עילאה ממש, ולכן הגמרא במסכת סוכה לומדת הלכות משיחתו של רבן גמליאל. אך כאשר אדם אחר שח שיחת חולין הם דברים בטלים ממש, גם אם הוא אדם כשר שלומד תורה, כי מותרות החכמה שלו היוצאים בשיחת החולין אין בהם דברי תורה ולכן הוא עובר על האיסור של דבור דברים בטלים.

שערות הראש

מובא בגמרא, כי רבי בנאה הוה מציין מערתא דרבנן, כי מטא למערתא דאברהם אשכחי' לאליעזר, אמר לו מאי קא עביד אברהם, אמר ליה גאני בכנפיה דשרה ומעיינא ליה ברישיה. אדמו"ר האמצעימקשה, כי ודאי לא היה ענין זה גשמי כלל, דאיך ר' בנאה זה יראה לאברהם ושרה כמו שהן בחיים ממש ושרה מעיינא לי' ברישי' שכבר נפטרו ביותר מב' אלפים שנה, שר' בנאה זה היה אחר החורבן בית שני כו'.

מסביר אדמו"ר האמצעי, כי הענין הוא, ששורש ומקור להתהוות נשמות בכל דור ודור, הוא נמשך מבחינת מותרי המוחין דאברהם העליון שבא ביניקות שערות הראש כנ"ל שזהו שנקרא אב המון גוים לדורות הבאים דוקא כנ"ל, ויש בזה גם כן בירור והבדלה בין פנימיות לחיצוניות על כל פנים שהוא לברר ולהוציא הנשמות הרעים והקשים, וכמו כן בכל ניצוצים שיוצאי' בבחינת רע ופסולת שהן נפשות הרשעים החוטאים ומתים בלא תשובה בכל ימי הגוליות, ולברר לנשמות הקדושים וצדיקים כנשמות שמעיה ואבטליון ואונקלוס כו' כנ"ל, שבירור כזה הוא בכל דור ממש כנ"ל.

וזהו שרש כללות ענין המאמר הזה שראה רבי בנאה זה דשרה מעיינא ליה לאברהם ברישיה, שהוא להוציא הפסולת שנדבקו בשערות הראש, כמו באדם למטה שמוציאים הכנים הנדבקים מן הפסולת שבגומות של השערות כנ"ל, משום דגם עכשיו מעיינא ליה שרה ברישיה דאברהם להוציא את בחינת הפסולת לחוץ, ולברר שם כל הפסולת שלא יהיה מזה שרש לנשמות הרעים, ולברור להיות בבחינת הפנימית דמותרי המוחין דאברהם להיות שרש להתהוות נשמות טובות דוקא, שלא יהיו כספחת לבית יעקב.

ואף על פי שרבי בנאה זה היה אחר החורבן ואברהם ושרה כבר נפטרו, באמת יכול להיות שהיה רואה אותן כמו שהן בחיים ממש לפי ששרש אברהם ושרה הוא למעלה במקור האצילות בבחינת מ"ה וב"ן שבכתר, ולא מתו בעטיו של נחש הקדמוני שהן ט' צדיקים שהן קיימים וחיים וגם אליעזר מהן ור' בנאה זה היה גלגול בניהו בן יהוידע שנקרא בן איש חי ממש, מטעם הנ"ל.

ראו גם

מצוות תגלחת מצורע.