מצוות תגלחת מצורע

מצוות תגלחת מצורע (מקורות עיקריים)
מקרא	פרשת מצורע פרק יד, ט
משנה	מסכת נגעים פרק יד, משניות ב-ד
תלמוד בבלי	מסכת סוטה דף טז
משנה תורה לרמב"ם	הלכות טומאת צרעת פרק יא
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך מצווה קעד
מאמרים	דרך מצותיך מצוות תגלחת המצורע

מצוות תגלחת מצורע, היא מצוה לפיה על המצורע, לאחר שנרפא מנגע צרעת, לגלח את כל שערות גופו, לפני הטבילה שטובל בתום שבעת הימים שעליו להמתין לאחר ההזאה (שמזה עליו הכהן לאחר שנטהר מהצרעת).

בפסוק

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר

— ויקרא פרק יד, ט

הלכות התגלחת

לטהרת מצורע נצרכים שלשה שלבים:

1. הזאה (לאחר שטובל את הציפור החיה האגודה בארז ואזוב - בדם הציפור השחוטה שמעורבת עם מים חיים שבכלי, הוא מזה מהם על המצורע.

2. תגלחת וטבילה.

3. הבאת קרבנות עולה וחטאת.

התגלחת באה לאחר המתנה של שבעת ימים מיום ההזאה, וקודמת להבאת הקרבנות.

התגלחת היא פעולה שמבצעים רק לאחר נזירות וצרעת, כל אחד בנפרד. מי שהוא גם נזיר וגם מצורע אינו יכול לצאת ידי חובתו בתגלחת אחת.

בפנימיות התורה

השערות באות ממותרי המוחין, ושייך שתהיה מהן יניקה לחיצונים; ולכן הנשים הוזהרו על גילוי שערות בכדי שלא תהיה מהן יניקה לחיצונים.

המצורע צריך להיות מוחלט ולהיזהר שלא לתלוש מעצמו שערות, מכיוון שמסתלקים ממנו מוחין דאבא וכן פרצופי לאה (בינה) ורחל (מלכות) שהם בחי' לבושים הקדושים, ותמורתם יצאו הנגעים שאת או ספחת או בהרת שהם דינים תקיפים, ומהם יונקים אחר כך החיצונים על ידי השער הלבן. ואם יתלוש את השער, הוא לא יוכל להתנתק מהחיצונים.

וכאשר שב לה' ונרפא, ושוב אין יניקה לחיצונים ממנו, אז נצטווה לגלח את שערותיו, מכיוון, שלמרות שנטהר מטומאה זו, מכל מקום, החיצונים יכולים להיאחז בשערות שלו שהם הנובלות ומותרי המוחין שלו, מכיוון שעדיין לא מאירה בו הקדושה העליונה המקדשת את השערות; אבל אחר כך מאירה בו הקדושה העליונה של אבא, ואז הוא מצווה "לא תקיפו פאת ראשכם" וגו'.

בעבודה

אדמו"ר הצמח צדק מבאר שבעבודת ה' השערות הן טרדות הפרנסה, דהיינו, שיש הבדל בין פרנסה שצריך להתעסק בה, לבין טרדות הפרנסה - שטרוד יותר ממה שהוא נזקק לו, דהיינו, שמניח את ראשו בתחבולות בכדי להרוויח יותר, וצריך להעבירן, ולעשות רק מה שהוא זקוק לו. כמו שרב המנונא סבא היה מתפלל בכל יום על מזונו, שבכל יום ביקש מה', ולא סמך על תחבולותיו.

ראו גם

• צרעת