ספר יהושע

ספר יהושע הוא הספר הראשון בסדרת ספרי הנביאים, שבו מתוארים פעולותיו של יהושע בן נון בהכנסת בני ישראל לארץ ישראל.

תוכן הספר

הכניסה לארץ

הספר פותח בהסתלקותו של משה, ובכך שבני ישראל התאבלו עליו שלושים יום, בסופם שלח יהושע שני מרגלים חרש ליריחו על מנת לבדוק כיצד לכובשה, בהגיעם ליריחו הם הלכו להתאכסן בביתה של רחב הזונה (על שם שהייתה מוכרת מזון), היא מספרת להם שכולם מפחדים מהם פחד מוות מאז קריעת ים סוף. היא מחביאה אותם על הגג במהלך חיפוש אחריהם, והיא שולחת אותם להר עד חלוף שלושה ימים שבהם יחדלו מלחפשם, בשובם אל יהושע הם מוסרים לו את דבריה, והוא מתכונן לבאות.

יהושע אוסף את כל בני ישראל ומספר להם שהולכים לעבור את הירדן, וכן מזכיר לבני גד ובני ראובן את התנאי שעשה עמהם משה רבינו - שהם צריכים לעבור חלוצים לפני בני ישראל.

ביו"ד בניסן ב'תפ"ח, בני ישראל עברו את הירדן. התהליך היה כך: ארבע כהנים הרימו את ארון הברית, וכשהגיעו לירדן, מימיו החלו להתערם עד שהגיעו לגובה של שלוש מאות פרסה, כל בני ישראל נכנסו לתוך הירדן, תוך שיהושע מתנה עמהם שהם נכנסים לארץ על מנת לכבוש, ולא - הירדן ישטפם כעת. לאחר מכן יהושע הכין 12 אנשים שכל אחד מהם סחב אבן גדולה, והורה להם להניחם בתוך הירדן, ולקחת 12 אבנים אחרות מתוך הירדן. לאחר מכן הכהנים חזרו לצידו המזרחי של הירדן, והמים חזרו לאיתנם. ואז הארון נשא את נושאיו והעבירם את הירדן.

כל המלכים שהיו באיזור ראו את עמוד המים, דבר אשר הפיל את מוראו וחיתתו על כל העמים.

החידוש בספר זה

על כך אמרו חז"ל: "אלמלא לא חטאו ישראל לא היו נותנים להם כי אם חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, אבל על ידי שחטאו ניתן להם הלכה מדרש ואגדה שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס".

על מאמר זה, מקשה אדמו"ר המהר"ש, כי לכאורה קשה, שלפי זה מצינו חוטא נשכר, ובנוסף מקשה על פירוש רש"י שפירש: "על ידי שהכעיסו הרבה ניתנו להם ריבוי תורה כדי להטריחם יותר מדאי", וגם זה אינו מובן דאיך שייך לומר על תורתינו הקדושה שהוא טרחא חלילה.

המהר"ש מבאר את הענין, על פי האמור בפסוק "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", ומסביר כי מעלתו של היין הוא גילוי כוחות הנפש הפנימיים - "נכנס יין יצא סוד", והסוד הגנוז בנפש הוא האהבה המוסתרת, ועל ידי שיכנס בנפשו בחינת יינה של תורה, שהוא בחינת קיום התורה והמצוות כראוי, על ידי זה נמשך התגלות האהבה מוסתרת שתצא האהבה אל הגילוי בלב כנסת ישראל שיהיו בוערים באהבה פשוטה "למהוי אחד באחד" - ולהבטל אליו יתברך.

עניין הדבר הוא, שדקדוקי הסופרים ותקנות חז"ל מבוססים על העניין של "אהבתי אתכם אמר ה'" כמשל אהבת האב אל הבן שמדקדק אחריו שיהי' הולך בדרך הטוב כי רוצה שיהיה ישר בעיני אלקים ואדם, לכן מדקדק ומחמיר עליו כל מה שאפשר לדקדק, וכל זה גורם האהבה התקועה בלב האב אל הבן, או כמו למשל מרגליות טובה עושים לה שמירה מעולה דאם החפץ אינו יקר אינו מדקדק בשמירתו אבל כל מה שהחפץ יקר יותר מדקדקים יותר בשמירתו, וכן יובן בנמשל למעלה דמפני עוצם אהבתו לישראל מדקדק עליהם לכן נתן להם תורה שבעל פה שהוא עניין דקדוקים.

אך בזמן בית המקדש לא היו צריכים לכל זה כי מצד גילוי העצום שהיה בבית המקדש היה גם כן גילוי על הנפש כמאמרם כדרך שבא ליראות כך בא לראות לכן לא היה בתוקף כל כך תאוות ומיצרי הגוף ונפש הבהמית, והיה קל לבוא לידי אהבה, ולא היו צריכים להתבוננות באריכות כל כך, כמו שלא נצטווה אברהם אבינו על מצות פריעה, אלא היה די לו במצות מילה בלבד, אבל אחר חורבן בית המקדש דור אחר דור שנתמעטו הלבבות ונפסק אור האהבה מוסתרת שיש בלב כל אחד מישראל ונתחזקה כח הסטרא אחרא המושלת ושולטת, וממילא צריכים יגיעה רבה ועצומה לבוא לידי אהבה, ולכן תיקנו רבותינו כל הגדרים וסייגים ומוסר דמילי דאבות וכל הנמצא בדרשות רז"ל ששרשם מאהבה רבה עליונה, ועל ידי שמירת גדרי וסייגי רז"ל נותן כח בנפש לבוא לידי אהבה.