קינות לתשעה באב
קינות לתשעה באב הן קינות הנאמרות בליל תשעה באב וביומו. הקינות מתארות את הצרות שהתרחשו לעם ישראל בחורבן בית המקדש הראשון והשני, וכן צרות נוספות לאורך הגלות.
הקינות נאמרות בליל תשעה באב בהמשך לקריאת מגילת איכה. ביום תשעה באב הקינות נאמרות בתפילת שחרית לאחר קריאת התורה.
חיבור וסדר הקינות[עריכה | עריכת קוד מקור]
המילה "קינות" משמשת בדברי חז"ל כינוי למגילת איכה (הנקראת בתשעה באב)[1]. במסכת סופרים מוזכר המנהג לקרותה בתשעה באב יחד עם קינות נוספות[2].
הקינות הקדומות ביותר המצויות בכתב אשר נודע מי מחברן הן של רבי אלעזר הקליר, מגדולי התנאים שחי בארץ ישראל בסמיכות לחורבן. הקליר חיבר פיוטים במתכונת של "קרובות" הנאמרים בתוך חזרת הש"ץ, ובנוסף קינות הנאמרות מחוץ לתפילה. כיום, ברוב הנוסחים, אין אומרים את הקינות שבחזרת הש"ץ.
סדר הקינות הנהוג בחב"ד הוא לפי נוסח אשכנז. לפי נוסח זה, נאמרות מספר קינות בליל תשעה באב, אחר קריאת מגילת איכה, וקינות רבות ביום אחר קריאת התורה. הקינות ליום תשעה באב נפתחות בקבוצת קינות מרבי אלעזר הקליר[3]. תחילה ישנן חמש עשרה קינות הבאות ברצף זו אחר זו, ומתארות את הצרות בחורבנות בתי המקדש לפי נושאים. בהמשך הקינות מפוזרות עוד כמה מהקליר.
החלק השני של קינות היום הוא לקט קינות ממחברים שונים, על צרות שונות. חלק מהקינות עוסקות בצרות שאירעו אחרי החורבן כגון עשרה הרוגי מלכות ומסעי הצלב. באחת הקינות מבאר המחבר כי כדי לא להוסיף יום אבל מיוחד על הרוגי מסעי הצלב, ומכיון שהריגת הצדיקים שקולה לחורבן בית המקדש, לכן נקבע יום תשעה באב כיום אבילות גם על מאורעות אלו[4].
החלק השלישי הוא הקינות "ציון", הנפתחות בקינה המפורסמת מרבי יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". שאר הקינות הבאות אחריה, הן ממחברים שונים שבאו אחריו וכתבו בסגנון כמותו - פונים לציון בלשון נוכח ומדברים אליה ועל חורבנה. בקינות אלו מודגשים הגעגועים והתקוה לגאולה בה תחזור ציון למעלתה המיוחלת.
מנהגים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקינות נאמרות בישיבה על הארץ או על מקום נמוך. לאמירת הקינה האחרונה "אלי ציון ועריה" הרבי נוהג לעמוד, ונוהגים לאומרה במנגינה מיוחדת, חזן וקהל.
קיים מנהג בקהילות ישראל, שבסיום אמירת הקינות, גונזים את ספר הקינות. כדי להדגיש את האמונה שעד השנה הבאה יהיו כבר בירושלים הבנויה בגאולה[5]. ההשערה היא, שמשום מנהג זה, לא מצויים כמעט ספרי קינות מדפוסים קדמוניים. בחב"ד לא אימצו מנהג זה, והרבי משתמש באותו הספר משנה לשנה[6].
הרבי הזכיר "ווארט" חסידי, ש"עבדו את ה' בשמחה" היינו שאפילו בתשעה באב - יהפך במהרה לששון ולשמחה - בביאת משיח צדקנו, יש להתענות ולומר קינות, אך גם בשעת מעשה יש להיות בשמחה, ממה שזכינו לאושר הגדול והיכולת לקיים את ציווי מלך מלכי המלכים הקב"ה[7].
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- סדר צום החמישי - קינות ותפילות תשעה באב כנהוג בקהילות חב"ד - בהוצאת חזק, תשע"ה.
- מנחם ברונפמן, בליל זה יבכיון, מסע בעקבות הקינות, שבועון כפר חב"ד גליון 1869 עמוד 39
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- קינות לתשעה באב בקובץ PDF
- קינות לתשעה באב עם פירוש "לב אהרן"
- מנחם מענדל ברונפמן, קינות לתשעה באב: מתי הן נוצרו? כיצד הן בנויות? ומדוע שפתן כה קשה להבנה?
| בין המיצרים | ||||
|---|---|---|---|---|
| ציר הזמן | חורבן בית המקדש • גלות • תענית י"ז בתמוז • שלושת השבועות • תלתא דפורענותא • תשעת הימים • שבת חזון • תשעה באב • ט"ו מנחם אב • שבת נחמו • שבעה דנחמתא | |||
| מנהגים | לימוד עניני בית הבחירה • סיומי מסכת • דברי כיבושין • תפילת נחם | |||
| חוברות וספרים | אגדות החורבן • מסכת תענית • מגילת תענית • בין המצרים (חוברת) • חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה להרמב"ם • קינות לתשעה באב • מגילת איכה | |||
| ניגונים | ניגון ציון במשפט תפדה | |||
הערות שוליים
- ↑ חגיגה ה, ב. תענית ל, א. בבא בתרא יד, ב. ירושלמי שבת פרק טז הלכה א. ועוד.
- ↑ פרק יח, הלכה ד והלכה ז.
- ↑ הקינה הראשונה, "שבת סורו מני", היא חציו השני של פיוט קרובה המתחיל "זכור איכה אנו שפתינו", שאמירתו נקבעה לחזרת הש"ץ. במקור, היו הבתים שמאות א' עד נ' להאמר בתוך התפילה, ומאות ס' ואילך (שבת סורו) אחריה. למנהגנו אומרים רק את החצי שאחר התפילה (קינות "לב אהרן", ע' כז).
- ↑ קינת "מי יתן ראשי מים" לרבי קלונימוס בן יהודה: "שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה, כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הָאוּלָם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָהּ, תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרְרָה . .".
- ↑ נזכר בשיחת כ' מנחם אב תשל"ט.
- ↑ הוצאת מוסד הרב קוק (מאז יצאה השתמש בהוצאת תשמ"ט).
- ↑ אגרות קודש חלק יב, אגרת ד'קיז.