אדום (גלות)

גלות אדום היא הרביעית מבין הגלויות שבני ישראל שרויים בהן.

מהותה

בברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו את ארץ ישראל, הכוללת את ארצות עשרה-העמים, ואלו הן: הקיני הקניזי הקדמוני החתי הפרזי הרפאים (החוי) האמרי הכנעני הגרגשי והיבוסי. בפועל ניתנו לישראל רק ארצות שבעת העמים, ואילו את הקיני הקניזי והקדמוני, שהם אדום ומואב ועמון, ניתנו באופן זמני לעשיו ולבני לוט ולעתיד לבוא, בגאולה השלימה ירשו בני ישראל גם את הקיני קניזי וקדמוני, על פי הנאמר "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך".

זאת מכיון שגלות אדום שבו אנו שרויים לפני הגאולה הקרובה, אין זה רק ענין של עונש, אדרבה, עיקר ענין הגלות היא השליחות והירידה לברר את הניצוצות ולהעלותן לקדושה, ועל ידי זה להכין את העולם לקראת היעוד המקווה ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".

וכמאמר רבי אלעזר בן פדת: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר: "וזרעתיה לי בארץ", כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין".

ומבואר בתורת החסידות, שבמושג "גרים" כאן, הכונה לניצוצות הקדושה השרויים בגלות אצל אומות העולם, ונמצאים בתוך קליפת נוגה שבמאכלים ומשקים וכו', ועל ידי שבני ישראל המפוזרים בגלות, משתמשים בדברים הגשמיים לשם שמים - לעבודת הבורא, הריהם מבררים את הניצוצות מהקליפה, ו"מגיירים" ומעלים אותם לקדושה.

ואילו לא חטאנו, היינו נשלחים אל ארצות העמים לברר הניצוצות בלי יסורי גלות, ובאופן מכובד. אבל "מפני חטאינו גלינו מארצנו" - בדרך הסבל והיסורים רח"ל.

והיינו כשאדם עושה מעשה אדום, שמלביש בחינת פנימיות נקודת לבבו ונשמתו הטהורה, בעניני הנפש הבהמית שבו - בלבושים צואים דמילי דעלמא ותאוות העולם הזה, או בעניני המוחין והשכל מהיכלות הטומאה, הרי זה גורם שגם בגשמיות אנו כבושים בגלות מרה, ונשלטים על ידי האומות - מלכות הרשעה.

ואף על פי שגם בתוך קושי הגלות, עושים ישראל ומבצעים שליחותם בבירור הניצוצות מהגלות, אבל עושים זאת בדרך הקשה - בסבל ויסורים רח"ל.

ולא זו בלבד אלא כמארז"ל: "גלו לאדום שכינה עמהם", דהיינו כשאדם עושה מעשה אדום, ונפשו האלקית -המלובשת בנפשו הטבעית ובגופו- גם היא יורדת ומושפלת בתוך הקליפות, הנה על ידי זה מוריד וממשיך לשם גם את בחינת וניצוץ אלקות המחיה את נר"נ שלו, שהיא השכינה.

גלות השכינה

וזאת היא גלות השכינה, כשנמשכת ויורדת הארת אלקותו יתברך - הנקרא בשם שכינה - ומתלבשת בקליפה, והע' שרים של קליפת נוגה יונקים חיותם וקיומם מהשכינה, ועל ידי זה מתחזקים ברע ומרגישים עצמם לישות נפרדת מה' - כפירה באחדותו יתברך האמיתית, הרי אין לך צער ובזיון לשכינה גדול מזה.

החלק החיובי

אך יש גם היבט חיובי לגלות השכינה, וזה מתבטא בשני ענינים:

א) שהשכינה אינה עוזבת ואינה מתנתקת מנשמות ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם, "שאף כי ידע איניש בנפשו איה מקומו - שהוא בתחתית המדריגה בגלות אדום וישמעאל כו', שהם המה המדות הרעות תאוות וכעס ודומיהן, מכל מקום לא יפול לבו בקרבו לאמר אבדה תקותי, כי האמת אינו כן, שאפילו בגלות - שכינה עמהם, הנותנת לו חיות-אלקות אפילו בעודו עובר על רצונו יתברך, שיוכל לקבוע במוחו ומחשבתו ענין אמונת אחדותו יתברך האמיתי כו'".

ב) כשהשכינה שרויה בגלות ביחד עם ישראל, הנה כשם שעם ישראל מבצע את שליחותו בהעלאת הניצוצות מהגלות, על אף שהדרדרו למדריגה שפלה, הנה כך השכינה שעמהם - פועלת פעולתה על ידי נשמות ישראל, בבירור הניצוצות.

וזהו סוד גלות השכינה מבחינה חיובית, כשיורדת לגלות לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה.

ועל ידי מעשינו ועבודתינו בעבודת הבירורים בגלות אדום, מגיעים לקיום הנבואה ששם ה' בפי בלעם: "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עושה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" וכן אמר הנביא: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה וגו'", בגאולה האמיתית והשלימה.

הערות שוליים

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")