צוואת הרבי

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
החלק האחרון של צוואת הרבי

צוואת הרבי היא שטר צוואה שנכתב בהוראת הרבי בשנת תשמ"ח.

בחודש שבט תשמ"ח חתם הרבי על שטר צוואה בשפה האנגלית בו מועיד את כל רכושו הפרטי לאגודת חסידי חב"ד בצורה חוקית.

בקייץ תשמ"ח ערך הרבי שטר צוואה בלשון הקודש בנוסח המסורתי בתור סגולה לאריכות ימים ושנים טובות ולמען שלא יווצרו ספיקות. אחרי ג' תמוז התנהל פולמוס בקרב עסקני חב"ד הנוגעים בדבר וכן בין רבני חב"ד, בשל כך שלא נמצא עותק חתום של הצוואה, ולמעשה צוואה זו טרם מומשה.

היסטוריה[עריכה]

ביום שני, י"ד בסיון תשמ"ח, שעה קלה לאחר תפילת מנחה, נקראו אל ביתו של הרבי מזכירו האישי, הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב וחבר המזכירות הרב ניסן מינדל. השניים שמעו מפי הרבי כי עלה ברצונו הקדוש, "להתעסק בסידור העניינים של לאחר מאה ועשרים שנה" - צוואה. הרב חדקוב והרב מינדל שהו בחדר הרבי פחות מחצי שעה ולאחר מכן יצאו. הרב מינדל העלה את הדברים על הכתב והגיש את הצוואה לרב חדקוב על מנת למוסרם אל הרבי. הדברים לא זכו לתגובת הרבי במשך תקופה ארוכה של כשלושה חודשים, ורק בתחילת חודש אלול הוציא הרבי באמצעות המזכיר הרב יהודה לייב גרונר את דפי הרשימה המקורית שהוכנסו אליו זמן רב קודם לכן. הרשימה הייתה מלאה בהערותיו של הרבי.

שורת ההערות והתיקונים שללה את רוח הדברים והפרטים שבהם. מנוסח גוף התשובה ניכר היה כי דעתו הקדושה של הרבי לא הייתה נוחה מהעובדה שמרוח הרשימה עולה כי הרבי מפקיד את הנהלת כל המוסדות המרכזיים בידי שני אנשים. בנוסף ניכרה אי שביעות רצון מפרטים נוספים. נוסח התשובה שהועבר מהרבי ישירות לידי הרב חדקוב, אינו ניתן כיום להשגה. לאחת הדעות בראש הדף של הצוואה שעליו הופיעו הערות הרבי הופיע משפט מפתח שבו נכתב (תוכן): האומנם חושדני שאשאיר את הכול על שני אנשים.

בעקבות הערות הרבי, ערכו השלושה את דברי הרבי מחדש והגישו אותם לרבי. גם רשימת צוואה זו קיבלה כמה הערות ותיקונים על ידי הרבי. בפעם השלישית, הוגשה מתכונת בת ארבעה דפים הנושאת את הכותרת "רשימת דברים מכ"ק אדמו"ר שליט"א", אשר שני דפים מתוכם, נושאים את הכותרת "מוסף להנ"ל".

ביום שלישי, י"ז באלול, מיד לאחר תפילת מנחה, ביקש הרבי ממזכירו הרב גרונר, שהרב חדקוב, הרב מינדל והרב ישראל יצחק פיקרסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית 770 יכנסו אליו. בפני השלושה, הוסיף הרבי הוראות ופרטים נוספים על הדברים שהשמיע בפני הרב חדקוב והרב מינדל. הרב מינדל העלה את הדברים על הכתב והגיש אותם לרבי בפעם השנייה להגהה ולחתימה.

הרב שניאור זלמן לבקובסקי העיד ששמע מהרב פיקארסקי שהרבי חתם על הצוואה, אמנם טרם נמצא עותק חתום.

בשלהי חודש אלול הוכנס לרבי תרגום באנגלית של ה"זכרון דברים" מי"ז אלול והרבי ענה כך בערב שבת פרשת נצבים כ"ז אלול: "נתקבל 5:15 אחר הצהריים, לכשיהיה ביכולתי אקראנו ובכל אופן כוונתם רצוי', ותשואות חן תשואות חן"[1].

לאחרי חתימת שטר הצוואה קיבל הרב שניאור זלמן גוראריה, אותו הועיד הרבי בשטר כאחד מחברי ההנהלה הראשית של אגודת חסידי חב"ד, מענה בקשר לשטרות אחרים בהם התעסק: "יבקש את הרב פיקרסקי שי' לשלוח לו צילום שטרות רבניים שעשה לאחרונה ויראה היש שם זמן ומקום". יתכן ובמענה זה ביקש הרבי בדרך אגב ליידע את הרב גורארי' על הצוואה.

תוכן הצוואה[עריכה]

בצוואה העביר הרבי את הסמכות לניהול המוסדות והפעילות של חב"ד להרב חדקוב והרב ניסן מינדל. בנוסף מעביר הרבי את רכושו הפרטי לאחייניתו דליה רוטמן. ב"מוסף לצוואה" הוסיף הרבי שאין לעשות שינויים בארגונים, למי שעבד יותר משלוש שנים שזה: במרכז לענייני חינוך הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב ניסן מינדל והרב שלום מענדל סימפסון. במחנה ישראל הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב ניסן מינדל והרב חיים יהודה קרינסקי, ובאגודת חסידי חב"ד העולמית הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, הרב שניאור זלמן גוראריה והרב דוד רסקין.

הרבי גם הורה שכספי המעמד יחולקו בין המרכז לענייני חינוך, מחנה ישראל ולשכת חשאין. במקרה של ספק יש לפנות לשלושת הרבנים החתומים על הצוואה.

מאוחר יותר הרב חודקוב, הרב פיקרסקי והרב מינדל, העלו מחדש את הצוואה במסמך חדש תחת הכותרות "שטר הצוואה" עם שינויים מסויימים.

מעבר לכך, בשטר הצוואה לא מופיעים מוטיבים שמאפיינים את הרשימה הקודמת שכללה גם את המתכונת המקורית, אשר עליה רק נוסף תוכן חדש בשם "מוסף להנ"ל". השינויים בין הרשימה והשטר הוא אזכור עזבונו הפרטי של הרבי, כלי הבית והרהיטים, המיועדים לבת אחיו של הרבי, מרת דליה רוטמן. סעיף זה נשמט לחלוטין משטר הצוואה הנוכחי, כמו גם דברים נוספים.

לאחר ג' בתמוז תשנ"ד, הרב שלום ישראל חדקוב, העיד בפני מליאת הנהלת אגודת חסידי חב"ד העולמית. כי לפי הידוע לו שטר הצוואה שבפנינו, נוסח לאחר כל התיקונים והערות שציין הרבי על הגרסאות הקודמות[דרוש מקור].

הפולמוס[עריכה]

בבוקר יום ראשון ג' בתמוז תשנ"ד, הופץ ב-770 וחוצותיו מנשר שנשא את הלוגו של אגודת חסידי חב"ד. המנשר הפונה אל אנ"ש והתמימים נפתח במילים: "כבוד קדושת אבינו אדוננו מורנו ורבנו ציוונו בכתב לסדר העניינים בשעה מרה זו". מלבד הצוואה האמורה לא היה עוד כל ציווי בכתב שאליו יכולות היו לרמז מילים אלו.

ר' חיים יהודה קרינסקי, מזכיר הרבי, סיפר באסיפה טלפונית של אגודת חסידי חב"ד (שנערכה בימים שלאחר ג' בתמוז תשנ"ד): "ביום מן הימים, אינני זוכר את התאריך המדויק, נכנסתי לחדרו של הרבי בהוראתו לצורך עניין מסוים. הרבי הושיט לי חבילת דפים מקומטת ובלתי סדורה, ואמר לי: 'איך וויל ניט ס'זאל זאך וואלגערן דא, האלט עס ביי דיר' (= איני רוצה שזה יהיה מפוזר כאן, אכסן זאת אצלך). בתוך הדפים הללו, היו גם הדפים המדוברים אינני יודע אם היו חתומים אם לאו", הבהיר הרב קרינסקי וציין כי אינו יודע היכן נמצא מסמך זה כיום.

בתקופה שלאחר ג' תמוז, היו כמה אסיפות טלפוניות של חברי אגודת חסידי חב"ד. באותן אסיפות הוחלט ברורות כי בצוואתו הקדושה של הרבי מוטל הניהול של ליובאוויטש ומוסדותיה על אגודת חסידי חב"ד אולם הצוואה עצמה לא הוראתה לאיש. הרב שניאור זלמן גוראריה שביקש לראות את הצוואה, נתקל בסירוב. בסופו של דבר, המציא לידיו אחד מחברי אגו"ח עותק של הצוואה, ואז התגלה לו כי הרבי מינה אותו כאחד מההנהלה הראשית של אגודת חסידי חב"ד העולמית.

באסיפה טלפונית שהתקיימה בין חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד בערבו של יום חמישי, בשבוע שלאחר ג' תמוז, הוחלט כי למחרת, ביום שישי, בשעה אחת בצהריים, יתקיים שידור מיוחד באמצעות חדר השידורים שבמהלכו עתיד היה הרב ניסן מינדל למסור את כל פרשת הדברים של הצוואה ולהקריא את הצוואה, כיחיד מבין השלושה שהיה שותף לדברים ונותר בחיים. סיכום זה היה מוצא של פשרה בוויכוח שהתגלע אודות הצוואה, למרות הסיכום המפורש שהיה מוסכם על כולם, טורפד השידור המתוכנן.

כשהרב שניאור זלמן גוראריה נוכח לראות כי משתררת מגמה של התעלמות מהצוואה, נקט יוזמה אישית ופרסם את הצוואה במתכונתה המלאה בעמודו הראשון של ה'אלגעמיינער זשורנאל'. בעקבות זאת, החל להינקט קו חדש של הכחשת הצוואה וקביעה לפיה לא הייתה אלא טיוטה ולא משנה אחרונה, מה שהיווה מפנה דרמטי לעומת המוסכמה שהייתה על דעת כולם עד אז כי, בין אם הייתה חתומה ובין אם לאו, היה בצוואה זו גילוי רצונו הקדוש של הרבי.

הרב גוראריה יצר קשר עם מזכירו של הרבי, הרב ניסן מינדל, שהיה שותף סוד בכתיבת הצוואה והוא אמר בזו הלשון: "אם אתה שואל לדעתי, הנני בטוח במאת האחוזים שזו צוואת הרבי, ואין לי בכך כל ספק, למרות שלא ברור לי אם היא חתומה אם לאו". הרב מינדל אמר דברים ברורים אלו גם בפני הרבנים שדנו בנושא, והרב גוראריה החל לפעול בנושא למען קיום הצוואה כלשונה.

רבני חב"ד ברחבי תבל מינו ועד של ארבעה רבנים לדרוש ולחקור בנושא, שהם הרב יצחק הכהן הענדל, הרב יהודה קלמן מארלאו, הרב דוד שוחט והרב יצחק מאיר הרץ. לאחר חקירה ודרישה, שכללה גביית עדויות ובחינה מדוקדקת של העובדות, פירסמו הרבנים גילוי דעת, לפיו הצוואה היא רצונו של הרבי. בין היתר התבססה ההחלטה על עדות של ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית הרב שניאור זלמן לבקובסקי ששמע מהרב פיקרסקי ששימש כעד חתום בצוואה כי הרבי אכן חתם על הצוואה (אלא שלידינו לא הגיע העותק הזה), וקבעו כי הצוואה היא רצונו של הרבי. בפועל, אנשי "אגו"ח" ו"המל"ח" טענו שמכיוון שהיא לא חתומה אין לה כל תוקף ולכן הם לא יממשו את צוואת הרבי. לטענה זו הצטרפו רוב ועד רבני ליובאוויטש.

כאשר אלו שהחזיקו את "אגודת חסידי חב"ד" וה"מרכז לעניני חינוך" נקראו לבוא לדין תורה על מנת לברר את טענותיהם לאי קיום רצונו של הרבי, הם סירבו, ומשכך פסקו רבני שכונת קראון-הייטס שהינם ד"לא צייתא לדינא"[2].

בהתאם לכך הורו רבני השכונה, לרב שלום מענדל סימפסון ולרב ניסן מינדל, כי זוהי זכותם לממש את הצוואה כחברי המוסדות המרכזיים של מרכז לעניני חינוך, להדפיס את ספרי קה"ת ולהחליט בכל ענייני המרכז כגון עריכת כינוס השלוחים העולמי.

בחודש מנחם אב תש"ע, על פי החלטת ועד רבני ליובאוויטש, הועבר הרב קרינסקי ממשרתו כיו"ר המל"ח וישמש רק כחבר ועד הפועל[3]. בפועל הוא התעלם גם מפסקי הדין האלו ורשום כיו"ר בניירות הרשמיים.

הצוואה הפרטית[עריכה]

הרבי כתב לאחר הסתלקות הרבנית חיה מושקא בחודש שבט תשמ"ח גם צוואה נוספת הנוגעת לרכושו הפרטי, לפיה מוריש הרבי את רכושו הפרטי לאגודת חסידי חב"ד והאפוטרופוס הממונה על ניהול הרכוש הוא מזכירו של הרבי הרב חיים יהודה קרינסקי. צוואה זו נחתמה על ידי הרבי[4].

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

  • הצוואה המלאה (ר"ד י"ד סיון וי"ז אלול תשמ"ח) - נדפסה בדברי משיח תשמ"ח ח"ה (בהוספות) ע' 590 ואילך.
  • בנימין ליפקין, חשבונו של עולם, בהוצאת "מכון הספר" תש"ס.
  • בנימין ליפקין ויוסי אליטוב, בכל ביתי נאמן הוא. מכון רז"ג, תשע"א. [בספר מוקדש פרק י"ב לנושא הצוואה. ניתן לקרוא את תוכנו בכתבה הראשונה שבקישורים החיצוניים להלן].

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ליקוט מענות קודש תשמ"ח מענה שלב
  2. בתקופת חילוקי דעות בין רבני שכונת קראון הייטס בשנת תש"ע, ביטל הרב אזדבא את הפסק מכמה טעמים (אודות הביטול), אך לאור פסיקת בית הדין שדן בענין הרבנים שלא יהיה תוקף לכל החלטה שתהיה בלא הסכמת שני הרבנים, נטען שלביטול הפסק אין כל תוקף (פסק הדין).
  3. פסק דין בענין מרכז לעניני חינוך.
  4. בנימין ליפקין, "חשבונו של עולם", פרק רביעי, עמ' 50 - 53.