סעודת אחשוורוש

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הקשר חב"די.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סעודת אחשוורוש הינה סדרת משתאות שקיים המלך אחשוורוש, שמלך בפרס ומדי בתקופה שלפני בניין בית המקדש השני, בעיר מלכותו שושן הבירה: המשתה הראשון לשריו ועבדיו, והשני לתושבי העיר שושן. משתאות אלו פותחים את מאורעות מגילת אסתר, ולמאורעות שהתרחשו בהם הייתה השפעה גורלית על המשך השתלשלות האירועים בגזירה על היהודים ובנס הצלתם שבזכותו נקבע חג הפורים.

מניעים

הסיבה שהביאה את המלך אחשוורוש לערוך את משתאות אלו, על פי פשוטו של מקרא היא - שבאותה השעה "נתקיימה המלכות בידו", שהייתה מלכותו בשיא תוקפה.

אחרים מפרשים כי באותה העת שקט ממלחמותיו בכיבוש העמים שמרדו בו. ויש מפרשים על פי דברי התרגום שני כי בניגוד לתחילת מלכותו בה מלך אחשוורוש בכל העולם, באותה התקופה נחל מפלה בשדה הקרב ומספר מדינות מלכותו קטן. ולמרות זאת כיוון שראה כי נשארו כל ישראל תחת מלכותו, ראה בזה אחשוורוש אות וסימן לשליטתו עליהם, וברוב שנאתו אליהם רצה לטמאם בסעודתו. לדברי כמה מן הפרשנים סיבת המשתה היה לצורך חישוב תמונת מצב בתחומים הכלכליים והביטחוניים ("חֵיל פָּרַס וּמָדַי"). בסעודה זו רצה גם לבסס את שלטונו המלכותי בשל כך הגדיל להראות את עוצמת עשירותו וכוחו וכתיאור המגילה: "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". כהמשך לאמור כותב ר' שלמה אלקבץ בפירושו מנות הלוי, מיוסד על דברי המדרש^{[דרוש מקור: אסתר רבה פרשה א.]} כי נבוכדנצר מלך בבל בצרות עינו בחר להחביא את כל הכסף והזהב שגזל מכל הארצות שכבש, ואוצר זה הגיע לידיו של אחשוורוש ובשמחה זו קם ועשה משתה.

סיבה נוספת מובאת במדרשי חז"ל, באותה השנה סיימו העובדים להכין ולבנות את כיסא המלכות בדוגמת כיסאו של שלמה המלך. כסא שלמה הועבר ממלכה לממלכה במשך הגלויות עד שהגיע לידי אחשוורוש, אלא שהוא לא ההין לשבת על כיסה זה, זאת לפי השמועה ש'פרעה נכו' מלך מצרים נחבל בנסותו לעשות זאת, לפיכך עלה בדעתו לבנות כיסה כדמותו, ולכבוד סיום הבניה עשה משתה בשמחתו.

חז"ל במסכת מגילה מסבירים, כי המניע למשתאות אלו היה המחשבה כי שוב לא יזכו עם ישראל לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש. חישובו התבסס על נבואת הנביא ירמיה אודות גלות בבל: "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". לטענת אחשוורוש כוונת ירמיה הייתה לתחילת גלות בבל - 'גלות יהויכין - החרש והמסגר', ולפי חישובו זה בשנה השלישית למלוכתו שלו עברו כבר השבעים שנה, ולמרות זאת עדיין לא נבנה המקדש, הסיק מכך שבטלה הנבואה ושוב לא יחזרו. ולדברי המדרש^{[דרוש מקור: הובא במנות הלוי.]} מצא באותה התקופה את אוצרות בית המקדש ולכך עשה משתה ואותם הראה לשרים והעמים.

האבן עזרא מסביר שהמשתה היה סעודת נישואין שלו עם ושתי המלכה.

המשתאות

המגילה מתארת שני משתאות שערך המלך אחשוורוש:

• הראשון, במשך מאה ושמונים יום - "לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו".
• השני, במשך שבעת ימים - "לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן". במקביל למשתה השני, נערך משתה נשים על ידי המלכה ושתי.

בשתי המשתאות מתארת המגילה פאר ראוותני ושפע גדול אותו הציג אחשוורוש בפני המשתתפים, על מנת להראות את כבודו וגדולתו.

ביום השביעי למשתה, שהיה יום השבת, קרא המלך למלכה ושתי לבוא לפניו כדי להציג את יפיה בפני הנוכחים. המלכה סירבה, ובשל כך קצף עליה המלך ולאחר התייעצות עם חכמיו, החליט להדיח אותה מכס המלכה ולהרוג אותה.

מקרה זה היה הגורם לכך שהמלך נאלץ לחפש מלכה אחרת, ולבסוף בחר באסתר בת דודו של מרדכי היהודי, שעל ידה הגיע בהמשך נס הצלת היהודים מגזירת המן ובשל כך נקבע חג הפורים - כמסופר בהמשך המגילה.

כרצון איש ואיש

במהלך תיאור המשתה אומרת המגילה "והשתיה כדת אין אונס, כי כן יסד המלך.. לעשות כרצון איש ואיש". בפירושו הפשוט, מתכוון הפסוק לומר שמגמתו של המלך בסעודה זו הייתה להשביע את רצונם של המשתתפים, ולכן לא אנסו אנשים לשתות יין בכלי גדול יותר מהקיבולת שלהם - נוהג שהיה מקובל אז בסעודות שונות.

הגמרא מבארת כי במילים "כרצון איש ואיש" יש רמז: "כרצון מרדכי והמן, מרדכי - דכתיב איש יהודי, המן - דכתיב איש צר ואויב". מכך מובן כי במשתה זה הייתה האפשרות לאכול ולשתות מאכלים ומשקאות כשרים.

במדרש מבארים על כך התנאים, כי רצונו של אחשורוש להשביע את רצון שני הצדדים המנוגדים - מרדכי והמן - היה בלתי אפשרי, כשם שהרוח אינה יכולה לנשוב בשני כיוונים בו זמנית. המדרש מוסיף, כי לעתיד לבוא אכן יקרה מצב בו ישיב הקדוש ברוך הוא רוח לשני כיוונים בו זמנית, כיון שבכוחו של הקדוש ברוך הוא למלא שני רצונות סותרים.

הרבי לומד מכך בשיחה, שגם בזמן הזה יכול יהודי להתנהג בצורה כזו המחברת שני רצונות סותרים (וכפי שמשתמע מכך שהגמרא הביאה את הפירוש "כרצון איש ואיש", בלי לשלול ולומר שהוא בלתי אפשרי). וזאת בכך שהוא מצד אחד מכיר בכך שהוא נמצא בגלות תחת הגבלות הטבע, כרצון המן; ולאידך, הוא מתנהג בתוקף יהודי ולא מתחשב בהגבלות, כרצון מרדכי.

חטא ההשתתפות בסעודה

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה". אמר להם: "אמרו אתם". אמרו לו: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. אמרו לו: "אמור אתה". אמר להם: "מפני שהשתחוו לצלם" אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר. אמר להם: "הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים", והיינו דכתיב (איכה ג, לג): "כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ".

— תלמוד בבלי, מסכת מגילה, יב, א.

כעין דיון זה מובא גם במדרש שיר השירים אמנם שם מובא שתוכן איסור ההשתתפות בסעודה הוא מפני "שאכלו מתבשילי הגויים". אמנם התמיהות על כך רבות:לא ייתכן שעל איסור מאכלות אסורים יתחייבו 'כליה'? מה גם שעל פי דרשת חז"ל על הפסוק"כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" היו בסעודה מאכלים כשרים כרצון מרדכי היהודי ולא הוכרחו כלל לאכול באיסור ואכן לשונם של תלמידי הרשב"י הוא ש"נהנו" ולא שאכלו איסורים. במדרשים שונים מובא כי בשעת הסעודה קלקלו בזנות.

במפרשים מבואר כי לבד החטא שבעצם ההשתתפות, עיקר החטא הוא שההשתתפות הייתה מתוך הנאה מתוך תחושה של כבוד ושייכות לסעודה. הרבי מוסיף ומבאר: כי חיוב הכליה בעקבות מעשה זה לא היה כעונש על חטא, אלא תוצאה ישירה ממעשיהם. על פי טבע ליהודים באותה התקופה לא היה זכות קיום, המלך אחשוורוש שלט בכל העולם, שרו הגדול והחשוב ביותר היה המן ששנא יהודים בכל מאודו. ולמרות זאת היות וקיום היהודים אינו על פי טבע רק באופן ניסי לא יכל המן להם, אולם בעת שנהנו מסעודת הרשע והחשיבו את מציאותו (משום ששכחו כי יהודי נעלה יותר מהנהגת הטבע ואדרבה החשיבו ונתנו עליונות לשליטת אומות העולם.), מעשה זה נוגד להשגחה המיוחדת שעליהם ו'בדרך ממילא' השליטו עליהם את דרכי הטבע ושלטה בהם גזירת המן ואחשוורוש.

מפרשי המגילה מבארים כי למרות טענת רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו כי סיבת הגזירה אינה מספקת, ולטענתו סיבת הגזירה היא משום שהשתחוו לצלם, טענתם לא נשללה והיא קיימת למסקנה, וגם רבי שמעון מודה לתלמדיו, אלא שרק לאחרי שנהנו מסעודת הרשע שוב התגלגל עליהם חטאם הראשון שהשתחוו לצלם. ומבואר על כך: שתוכן שני החטאים זהה. השתחוו לצלם הוא החטא בהחשבת מציאות נוספת על הקב"ה. גם החטא בהנאה מהסעודה תוכנה הוא ההתפיסה שקיומם של עם ישראל תלוי גם בדרכי הטבע ובמלכי הגויים (עד שראו בהשתתפות בסעודה ערך וכבוד) והעדר ההכרה שגם דרכי הטבע הם בהנהגתו הבלעדית של הקב"ה רק שמלובש ומוסתר בדרכי הטבע.

ראו גם

• אחשוורוש
• מגילת אסתר