אותיות הדיבור

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף מוצאות הפה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אותיות הדיבור
אותיות האל"ף בי"ת
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ  
נקודות
אָ אַ אֵ אֶ אְ
  וׂ אֻ וּ אִ
נוטריקון - חילופי אותיות
אתב"ש · אלב"מ · אכב"י ·
רל"א שערים · גימטריא · כתב מזוזה
סוגי אותיות
אתוון רברבין · אתוון זעירין · תגים
המחשבה · הדיבור · החקיקה · הכתיבה
רשימו · אש שחורה · אש לבנה

אותיות הדיבור הם הברות היוצאות מקול העובר דרך פה האדם, בגלוי - שורשם מאותיות המחשבה, ובעומק יותר - מאותיות הנפש כלומר ששרש האותיות הוא בעצם הנפש, אותיות הדיבור בעולמות העליונים - באים מספירת המלכות.

מטרתם של אותיות הדיבור הוא לגלות דבר שבשכלו או לבו של אדם אחד אל זולתו, וכן מטרת האותיות העליונות שבמלכות היא ליצור מציאות של זולת.

שורש האותיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

האופן בו נפעלים האותיות הדיבור הוא באמצעות חמשת מוצאות הפה -גרון, חיך, לשון, שיניים ושפתיים. כאשר הקול - שהוא אויר, עובר דרך מיתרי הקול, עוצר הקול ופוגע ומכה באחד ממוצאות הפה וכתוצאה מכך נוצרת האות בהתאם למוצא.

החלוקה של האותיות לה' מוצאות הפה:

  • אחה"ע - מהגרון
  • גיכ"ק - מהחיך
  • דטלנ"ת - מהלשון
  • זסשר"צ - מהשיניים
  • בומ"פ - מהשפתים

אמנם אין לומר שהתהוותם של האותיות הוא מהמוצאות, שאז יתפרש הדבר שכל מציאותם של האותיות נוצר מפגיעת הקול במוצאות, אלא שרש האותיות הוא מעצם הנפש, ורק שכשישנו גילוי של האותיות מהנפש מתנועעים המוצאות ממילא, דבר זה מוכח מכך מכמה דברים:

באם היה נענוע המוצאות השרש לאותיות, לא היה שייך שממוצא אחד יצאו חמש אותיות שונות, ואף היה צורך לכוון וללמוד איך לנענע המוצאות בכדי שיצאו האותיות, ורואים במוחש שתזוזת המוצאות נעשית ממילא בשעה שרוצה לומר משהו. הוכחה נוספת היא מהעובדה שאילם אינו יכול לדבר אף שיכול להוציא קולות ויכול להזיז המוצאות, ומזה מוכח ששורש האותיות הוא בעצם הנפש וזו היא הסיבה שאילם אינו יכול לדבר, משום שיש חסרון בגילוי של האותיות מהנפש (אמנם אין חסרון בקיומם של האותיות בנפש, ולכן רואים שאלם יכול להוליד ילד שיכול לדבר, שזה מכיון שההולדה היא מעצם הנפש איך שהיא לפני הגילויים שנתגלו ממנה אצל האב).

העובדה שלאותיות הדיבור יש שרש גבוה ואף גבוה יותר מן השכל, היא גורמת לכך שכשהמושכל נאמר בדיבור, מתווסף בו הוספה ברוחב (-ריבוי פרטים מתווספים) אורך (-מוצא דרך להסבירו בבהירות יתירה) ועומק (-מבין את הסברא שמאחורי המושכל), וזה משום שהדיבור בכוחו להמשיך ולגלות את הנקודה העצמית של המושכל - ועי"ז שתפס במהותו של המושכל יכול להסבירו יותר ולהרחיבו יותר ויתחדשו לו הבנות ואופנים חדשים בהבנת המושכל.

ועל דרך זה הוא במידות שכשמדבר דברי אהבה, אף על פי שהדיבור אינו אלא ביטוי של האהבה, מכל מקום הדיבור מוסיף אהבה, שעל ידי שמדבר בה, מתפעל בנפשו יותר באהבה וחיבה לנאהב[1].

החילוק בין אותיות בכוונה לאותיות בלי כוונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

העולם הזה הוא עולם השפל בשני בחינות ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם, ולכן כשמדברת הנפש דברי תורה ותפילה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים דאף דלית אתר פנוי מיניה מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין ונקרא אל מסתתר, וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה, מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפילה דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון מאחר שהקול והדבור הוא גשמי.

אבל בתפילה בכוונה ותורה בכוונה לשמה הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו לכן היא מעלה אותן עד מקומה בעשר ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנ"ל, ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן או בתפילה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי לא מינה ולא מקצתה עד עת קץ הימין שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה' וגו'[2].

אבא יסד ברתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

התהוות אותיות הדבור היוצאות מה' מוצאות הפה אינן דבר מושכל, ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו להוציא מבטא האותיות על ידי ההבל והקול המכה בהן על פי דרך הטבע ולא על פי דרך השכל, כגון השפתים על דרך משל, שאותיות בומ"פ יוצאות מהן אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו על פי שינויי תנועת השפתים שמתנוענעות בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשווה, ואדרבה שינוי התנועות שבשפתיים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש לבטא בשפתיים כרצונה לומר אות ב' או ו' או מ' או פ', ולא להפך שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתיים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ד' אותיות אלו. וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתיים בשינויים אלו.

ויותר נראה כן בביטוי הנקודות שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ, אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח נפתחים השפתיים ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל, כי מבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל.

אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ"ב אותיות אבל בחינת החומר וגוף התהוותן והוא בחינת חיצוניותן הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהווה קול פשוט היוצא מהגרון ואחר כך נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות אחה"ע מהגרון, גיכ"ק מהחיך כו', ומבטא ההבל הוא אות ה' אתא קלילא כו' והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב ולכן אמרו רבותינו ז"ל שעולם הזה נברא בה'[3].

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • סדר האותיות, במדור 'סוגיות בתורת רבינו', שבועון התקשרות תולדות תשפ"ב

הערות שוליים

  1. מתוך הספר ערכים בחסידות, על פי אגרת הקודש - סימן ה', תורה אור כא. א', תו"ח ויצא כב. ד, ספר המאמרים תרנ"ט ד"ה יום טוב של ר"ה, ד"ה לולב וערבה, ספר המאמרים תרס"א ד"ה כבוד מלכותך, ספר המאמרים תרע"ג ד"ה והאבן הזאת
  2. ליקוטי אמרים - פרק מ'
  3. אגרת הקודש - סימן ה'