השבטים האבודים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלי יונה עם ראש שבט בני מנשה

עשרת השבטים האבודים הם חלק משנים עשר שבטי ישראל, אשר לפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור ומאז לא נודע גורלם. עשרת השבטים הם: ראובן, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, מנשה, אפרים וחלק משבט לוי. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסלי. במהלך השנים הועלו מספר השערות לגבי מקום המצאם ושיוך עמים וקבוצות אתניות כצאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצאו לכך הוכחות ברורות.

היסטוריית גלותם[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפה המתארת את הגליות תושבי ממלכת ישראל על ידי האשורים.

בשנת 722 לפנה"ס, או לפי המסורת היהודית בשנת ג'ר"ה (556 לפנה"ס), בימי מלכותו של הושע בן אלה, כבשה אשור בהנהגת שלמנאסר החמישי (ואחר כך תחת סרגון השני), את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון והגלתה רבים מאנשיה לאשור. על גולי ישראל נאמר: ”וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”. שלמנאסר החמישי הגלה גם מאנשי השבטים שחיו בעבר הירדן, כפי שנאמר בדברי הימים: ”וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה”. ההגליה הזאת תאמה למדיניות האשורית להגלות כל עם שנכבש תחת ידם על מנת להעצים את השליטה בו, ובאמצעות הגולים גם לחזק את האימפריה האשורית. גלות זו שסימנה את הקץ לממלכת ישראל, היא הגלות השנייה בממלכה, ובאה לאחר הגלות שהגלה תגלת-פלאסר השלישי חלקים נרחבים בעקבות מלחמת פקח ואחז ומרד המס נגדו.

לפי מספר עדויות במקרא נראה שלא כל עשרת השבטים הוגלו, אלא חלקים מהם נשארו בארץ ישראל. העדות הראשונה היא בספר דברי הימים בו מתוארים אנשים מהשבטים מנשה, אפרים, שמעון והגרים שהיו איתם, שמצטרפים לתושבי ממלכת יהודה בימיו של אסא, כמו כן מסופר שם שהמלך חזקיהו פנה לבני ממלכת ישראל לשוב ולהתאחד עם תושבי יהודה לעם אחד כפי שהיה בעבר, והזמין אותם לחגוג בירושלים את חג הפסח. מקור נוסף נמצא בספר ירמיהו, שם מסופר על 80 איש משכם, שילה ושומרון, שבאו אל גדליה בן אחיקם לאחר חורבן בית המקדש יותר ממאה שנה לאחר נפילת שומרון, ניתן להסיק מכאן שנשאר ישוב בשומרון גם לאחר הגלית אשור את העם.

תפוצות אפשריות של השבטים האבודים[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלן רשימת קהילת צאצאי שבט מנשה, שטוענות ומייחסות עצמן או המיוחסות על ידי חוקרים מסוימים להיות צאצאי מנשה:

יהדות הודו - לשבט בני מנשה ולשבט בני ישראל בהודו ישנה מסורת רבת שנים על השתייכותם לעם ישראל ולעשרת השבטים. היו שניסו לשייכם לצאצאי השבטים: זבולון שהיו יורדי ים כמו היהודים שחיו בהודו, ואשר בשל העובדה שיהודי הודו עסקו בהפקת שמן זית, שמתקשר לזית שהיה סמלו של שבט אשר.

יהדות בוכרה - לפי מסורת שרווחה אצלם הם מצאצאי עשרת השבטים, חלקם אף מייחס עצמו על שבט יששכר (בהסתמכם על שם המשפחה הנפוץ בעדתם: "יששכרוף"), ולשבט נפתלי.

יהדות קוצ'ין - חוקרים מסכימים כי הייתה קיימת קהילה יהודית מצפון לקוצ'ין, שמקורה כפי הנראה בגולי אשור.

יהדות סין - אביגדור שחן מציע בספרו "מעבר לסמבטיון" כי יהודים התיישבו בסין כחלק מהמסע של בני עשרת השבטים לחזור לארץ ישראל דרך צעידה לכיוון מזרח.

יהודי האיגבו - מייחסים עצמם על השבטים: שבט גד, שבט זבולון ושבט מנשה.

יהדות אפגניסטן - יש כאלה שסבורים כי היישוב היהודי באפגניסטן החל עם גלות עשרת השבטים בידי אשור.

קהילת ביתא ישראל - אתיופיה - קיימות מספר מקורות ומסורות על השתייכות קהילת ביתא ישראל באתיופיה לעשרת השבטים.

יהדות עיראק - היו כאלה שטענו כי ראשית היישוב היהודי בבבל (עיראק של ימינו), החל עם גלות עשרת השבטים שיושבו בידי אשור בשטחי בבל בתקופה של כ: 150-120 שנים מלפני גלות בבל של תושבי ממלכת יהודה.

• על פי מסורת יהדות גאורגיה הם מצאצאי עשרת השבטים, אולם החוקרים סבורים שמוצאם בפרס, שהמגע רב השנים עם המקומיים השפיע עליהם בכל הקשור למנהגים ואמונות עממיות.

במאה ה-17, בתקופתו של הרב מנשה בן ישראל, היו שזיהו את בני עשרת השבטים עם עמים ילידים ביבשת אמריקה, ועל נושא זה כתב הרב בן ישראל את ספרו "מקוה ישראל".

האם עשרת השבטים עתידים לחזור[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה במסכת סנהדרין מובאת מחלוקת האם עתידים עשרת השבטים לשוב מן הגלות ולהתאחד עם שאר העם:


"השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה', מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים – דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: 'כיום הזה' – מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להן כך עתידה להאיר להם."

למרות זאת חלק מן הפרשנים סבורים שאף לרבי עקיבא אין הכוונה שלא ישובו לעולם אלא שרק בני אותו הדור שחטאו לא ישובו אך בניהם ובני בניהם ישובו מן הגלות, כראיה לכך הם מביאים את הנבואה בסוף ספר יחזקאל אודות החלוקה העתידית של ארץ ישראל, בחלוקה זו מוזכרים שלושה עשר חלקים גם בעבור עשרת השבטים.

ואכן הרמב"ם הרדב"ז ופרשנים נוספים סבורים שעשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם.

קרדיט: חלק מהמידע בערך זה מבוסס על ויקיפדיה


דעת הרבי ורבני ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת תשנ"ג, אלי יונה שאל את הרבי במכתב בו תיאר את התעניינותו רבת השנים בשבטים האבודים, וביקש את ברכת הרבי לנסיעה למזרח אסיה. תוך זמן קצר קיבל תשובה מהרבי: "ברכה לנסיעה".

הרב אליהו אביחיל יו"ר אגודת עמישב שלח לרבי בשנת תשמ"ב את החוברת "האובדים מארץ אשור". הרבי הודה לו על כך בברכת: "תשואות חן"[1].

התפנית הגדולה החלה בתחילת שנות הנו"נים, בתקופה בה דיבר הרבי על התחלת פעולותיו של מלך המשיח בעולם, כולל נדחי ישראל - קבוצה גדולה מבני השבט הגיעה לגוש קטיף והתיישבה שם. הרב אביחיל שלא היה שלם עם ההחלטה פנה שוב לרבי בשאלה האם להביא קבוצות נוספות לארץ. המענה שקיבל היה "להביא קבוצות נוספות של רווקים לעת עתה ולגיירם בארץ הקודש". והרבי הוסיף "ברכה להצלחה".

אלי יונה החליט לעשות מסע בעקבות השבטים האבודים. הוא טס ביחד עם הרב אביחיל. [2].

תקופה ארוכה הם שהו בין שבט מנשה כדי לחקור את חייהם, וזיהו עשרות עדויות למוצאם היהודי[3]. כצלם מומחה הצליח לתעד את חייהם ולהמחיש את הנקודה היהודית שהשתמרה אצלם.

במסעו, ביקר גם בדרום הודו שם גילה שבט נוסף הטוען שהוא מבני אפרים.

כשחזר ממסעו בהודו, ישב עם הרב אלימלך שחר שהעלה את הכל על הכתב ושלח דו"ח לרבי [4].

בשנת תשס"ה, יצאה משלחת רבנים לביקור בן שבוע בהודו, וניסו להתחקות אחר הרקע של שבט בני המשנה בהודו.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. הרבי העיר ש"בטח דיבר פנים אל פנים עם גדולי רבני ארץ הקודש שליט"א בבעיית ה'אובדים' כלשונו, הרי בוודאי לדכותיה אין צורך לבאר עד כמה מסובך כל העניין, עניין הלכתי הכי חמור, ודורש ידיעת כל הפרטים וכו'."
  2. שם השיגה אותם ידיעה כי כמה רבנים עוררו שאלה על כל העניין. אלי יונה מיהר לדווח לרבי על ההתפתחויות והרבי בירך אותו בסוף
  3. בני השבט נוהגים לקדש אישה ע"י טבעת, מצוות ייבום וחליצה, ועוד
  4. הפקס הוקרא לפני הרבי, וחיוך של שביעות רצון נראה על פניו הקדושות