הבדלים בין גרסאות בדף "תפיסת ידי אדם"
שלום עליכם (שיחה | תרומות) (תחילת עבודה) |
שלום עליכם (שיחה | תרומות) (הרחבה) |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
'''תפיסת ידי אדם''' הוא פסול בהלכות מקוואות לפיו אסור שהפעולה הסופית של כניסת המים למקווה תהיה על ידי אדם. | '''תפיסת ידי אדם''' הוא פסול בהלכות מקוואות לפיו אסור שהפעולה הסופית של כניסת המים למקווה תהיה על ידי אדם. | ||
| − | == | + | ==מקור הפסול ומהותו== |
| − | בתוספתא פ"ג דמקואות, הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו שלשה לוגין למקוה כשר, עקרו מתוכו פסל. ורבי שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש. | + | בתוספתא פ"ג דמקואות, הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו שלשה לוגין למקוה כשר, עקרו מתוכו פסל. ורבי שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש... וכן הי' רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר. לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר. עד כאן לשון התוספתא. |
| − | והנה מה שאמר רבי יוסי זילף בידיו כו' מיירי במים שאינן שאובין, דומיא דסגוס שהן מי המקוה עצמן, ודומיא דהמסדר קנקנים שהן מי גשמים. והפסול הוא מפני שבאים בידי אדם שנעשים כשאובין | + | והנה מה שאמר רבי יוסי זילף בידיו כו' מיירי במים שאינן שאובין, דומיא דסגוס שהן מי המקוה עצמן, ודומיא דהמסדר קנקנים שהן מי גשמים. והפסול הוא מפני שבאים בידי אדם שנעשים כשאובין. |
| − | + | כך גם ב[[תורת כהנים]] על פסוק אך מעין ובור מקוה מים, דרשו חז"ל "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים". מכך למדו פסול שאובים שהן בידי אדם, ועל כן כל מים הבאים על ידי האדם פסול. לעומת זאת אמרו עוד שם {{ציטוטון|אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו, ת"ל בור}} והיינו שמזה שדימה הכתוב מקוה לבור שהוא בידי אדם, למדין מזה שמותר תפיסת אדם במקוה. ועל כן חילקו, דכשהאדם מערה להדיא למקוה פסול, אבל אם באו על ידי המשכה למקוה כשר. וכמ"ש כל זה הרמב"ם בפירושו דהמניח קנקנים ונמצא בכלים מצד עצמן אינן אוסרין משום שאובין, כי אם על ידי האדם שנוטלן ומערה אותן למקוה. | |
| + | ==כוונת האדם== | ||
| + | גם כוונת האדם פוסל, וכדאיתא במשנה רפ"ד המניח כלים תחת הצנור, דב"ה מטהרין דוקא בשוכח ודוקא שנתפזרו העבים, וב"ש פוסלין גם בזה, ואינו כשר רק כשמניח בחצר בעת פיזור העבים וכמ"ש בפירוש הרמב"ם שם. וכן במניח קנקנים הוא דוקא שהניחן בכוונה לנגבן כו'. וזהו דעת רבי יוסי, דהזולף בידיו ג' לוגין פוסל משום דעשאן כשאובין, ואם הוליכן עם הקרקע כשר, שזהו שאובין שהמשיכוה דכשר אף שיש תפיסת ידי אדם. | ||
| + | |||
| + | זהו גם ההסבר ללשון הברייתא "לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר". המשמעות הפשוטה היא שסיבת הפטור היא מכיון שהמים באו למקווה בלא כוונה, דבהעברתן הלכו המים ממילא משום זה כשר, דדוקא זילף בכוונה אוסר רבי יוסי, אבל שלא בכוונה כי אם בהעברה כשר אפילו באו להדיא למקוה בלא המשכה, שכן הוא גם לדעת רבי יוסי, ולא פליגי עליו (ומ"ש בידיהם קאי על הבהמה וברגליהם על האדם). | ||
והר"ש שם כתב עם הקרקע קאמר, מפרש דמ"ש לגיון העובר וכן בהמה העוברת, הרי זה נמשך על מה שאמר קודם אם הוליכן עם הקרקע ובהמשכה דוקא. ויש לומר שהכריחו לפרש כן, שהרי בהכרח שזהו שעוברים ממקום המים, וכמו מנהר או בעת ירידת גשמים והפשרת שלגים, שמוליכין המים ברגליהם, ואם כן מה מועיל מה שהוא בלא כוונה. שהרי זה כמו השוכח כלים תחת הצנור בעת קישור העבים, ומכל שכן בעת הגשמים, הרי פסול לדברי הכל, כדאמרינן בשבת דט"ז ע"ב, הגם שהוא בלא כוונה, מאחר שמצוי הדבר שיתמלאו, ובפרט כשהמים מצוים, הרי זה כאלו מכוון. וכמו כן כאן מאחר שהוא ממקום שהמים מצוים פסול. ועל כן פירש שזהו בהמשכה דוקא. | והר"ש שם כתב עם הקרקע קאמר, מפרש דמ"ש לגיון העובר וכן בהמה העוברת, הרי זה נמשך על מה שאמר קודם אם הוליכן עם הקרקע ובהמשכה דוקא. ויש לומר שהכריחו לפרש כן, שהרי בהכרח שזהו שעוברים ממקום המים, וכמו מנהר או בעת ירידת גשמים והפשרת שלגים, שמוליכין המים ברגליהם, ואם כן מה מועיל מה שהוא בלא כוונה. שהרי זה כמו השוכח כלים תחת הצנור בעת קישור העבים, ומכל שכן בעת הגשמים, הרי פסול לדברי הכל, כדאמרינן בשבת דט"ז ע"ב, הגם שהוא בלא כוונה, מאחר שמצוי הדבר שיתמלאו, ובפרט כשהמים מצוים, הרי זה כאלו מכוון. וכמו כן כאן מאחר שהוא ממקום שהמים מצוים פסול. ועל כן פירש שזהו בהמשכה דוקא. | ||
גרסה מ־00:28, 16 ביוני 2021
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
תפיסת ידי אדם הוא פסול בהלכות מקוואות לפיו אסור שהפעולה הסופית של כניסת המים למקווה תהיה על ידי אדם.
מקור הפסול ומהותו
בתוספתא פ"ג דמקואות, הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו שלשה לוגין למקוה כשר, עקרו מתוכו פסל. ורבי שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש... וכן הי' רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר. לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר. עד כאן לשון התוספתא.
והנה מה שאמר רבי יוסי זילף בידיו כו' מיירי במים שאינן שאובין, דומיא דסגוס שהן מי המקוה עצמן, ודומיא דהמסדר קנקנים שהן מי גשמים. והפסול הוא מפני שבאים בידי אדם שנעשים כשאובין.
כך גם בתורת כהנים על פסוק אך מעין ובור מקוה מים, דרשו חז"ל "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים". מכך למדו פסול שאובים שהן בידי אדם, ועל כן כל מים הבאים על ידי האדם פסול. לעומת זאת אמרו עוד שם "אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו, ת"ל בור" והיינו שמזה שדימה הכתוב מקוה לבור שהוא בידי אדם, למדין מזה שמותר תפיסת אדם במקוה. ועל כן חילקו, דכשהאדם מערה להדיא למקוה פסול, אבל אם באו על ידי המשכה למקוה כשר. וכמ"ש כל זה הרמב"ם בפירושו דהמניח קנקנים ונמצא בכלים מצד עצמן אינן אוסרין משום שאובין, כי אם על ידי האדם שנוטלן ומערה אותן למקוה.
כוונת האדם
גם כוונת האדם פוסל, וכדאיתא במשנה רפ"ד המניח כלים תחת הצנור, דב"ה מטהרין דוקא בשוכח ודוקא שנתפזרו העבים, וב"ש פוסלין גם בזה, ואינו כשר רק כשמניח בחצר בעת פיזור העבים וכמ"ש בפירוש הרמב"ם שם. וכן במניח קנקנים הוא דוקא שהניחן בכוונה לנגבן כו'. וזהו דעת רבי יוסי, דהזולף בידיו ג' לוגין פוסל משום דעשאן כשאובין, ואם הוליכן עם הקרקע כשר, שזהו שאובין שהמשיכוה דכשר אף שיש תפיסת ידי אדם.
זהו גם ההסבר ללשון הברייתא "לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר". המשמעות הפשוטה היא שסיבת הפטור היא מכיון שהמים באו למקווה בלא כוונה, דבהעברתן הלכו המים ממילא משום זה כשר, דדוקא זילף בכוונה אוסר רבי יוסי, אבל שלא בכוונה כי אם בהעברה כשר אפילו באו להדיא למקוה בלא המשכה, שכן הוא גם לדעת רבי יוסי, ולא פליגי עליו (ומ"ש בידיהם קאי על הבהמה וברגליהם על האדם).
והר"ש שם כתב עם הקרקע קאמר, מפרש דמ"ש לגיון העובר וכן בהמה העוברת, הרי זה נמשך על מה שאמר קודם אם הוליכן עם הקרקע ובהמשכה דוקא. ויש לומר שהכריחו לפרש כן, שהרי בהכרח שזהו שעוברים ממקום המים, וכמו מנהר או בעת ירידת גשמים והפשרת שלגים, שמוליכין המים ברגליהם, ואם כן מה מועיל מה שהוא בלא כוונה. שהרי זה כמו השוכח כלים תחת הצנור בעת קישור העבים, ומכל שכן בעת הגשמים, הרי פסול לדברי הכל, כדאמרינן בשבת דט"ז ע"ב, הגם שהוא בלא כוונה, מאחר שמצוי הדבר שיתמלאו, ובפרט כשהמים מצוים, הרי זה כאלו מכוון. וכמו כן כאן מאחר שהוא ממקום שהמים מצוים פסול. ועל כן פירש שזהו בהמשכה דוקא.
וכתב הב"י בד"ה ומ"ש רבינו ואם העביר ג' לוגין, דלפירוש הר"ש מה שאמר ולא עוד אפילו עשו מקוה בתחלה כשר, הוא למאן דאמר דשאובה שהמשיכוה כולה כשר. והוא דלא כהילכתא. והט"ז ס"ק כ"ח תמה על הב"י, למה לא יפרש להר"ש כמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש (וכמשי"ת) ותהי' כהלכתא. ולפי הנ"ל מובן, שאי אפשר לפרש להר"ש כהראב"ד שהרי נעשים שאובים על ידי האדם והבהמה גם בלא כוונה, והרי זו שאובה שהמשיכוה. והראב"ד לו שיטה אחרת בזה, דסבירא לי' שאין תפיסת ידי אדם עושים שאובים וכמשי"ת.
והרא"ש בהל' מקואות סס"י ב' הביא התוספתא הנ"ל, ומפרש לגיון הוא חיל רוכב סוסים וגמלים, ול' התוספתא מביא וכן שיירא, והיינו גם כן ההולכים בסוסים. ומחלק בין אדם לבהמה, דבאדם פסול בג' לוגין בלא המשכה (ובכולו אפילו בהמשכה) וברגלי בהמה אינו פוסל אפילו עשה מקוה בתחלה בלא המשכה, וכפשטיות ל' התוספתא, דמ"ש לגיון אינו קאי על זה שהוליכן עם הקרקע.
וצריך לומר דהוא ז"ל סובר דדוקא תפיסת ידי אדם פוסל, משום שאין זה בידי שמים ואפילו בלא כוונה פוסל, אבל הנעשה על ידי הבהמה הרי זה כאלו נעשה בידי שמים. כי האדם יש לו דעת וכוונה והוא הוא העושה הדבר מפני שעושה בבחירה ורצון, ולכן גם אם אינו מכוין פוסל מפני שיש בו כוונה, אבל בהמה שאין בה דעת וכוונה שאינה עושה בבחירה ורצון, הרי זה כמו בידי שמים, וכמו אם הי' הרוח מביא את המים. והגם דמצינו כוונה גבי בהמה, וכמו בקרן ותולדותיו שמכוונת להזיק כדאי' בריש בבא קמא. הנה גם הכוונה היא כוונה טבעית לא רצונית (וכמו ידע שור קונהו שזהו דעת הנקנה). ונראה לי ראי' לזה מדין חרותה דבידי שמים כשירה, דלתנא קמא דרבי שמעון בן אלעזר בחולין דנ"ה ע"ב גם בידי כל הבריות, ופרש"י שאגת ארי' וקול שחל הוה בידי שמים, וכ"פ בשו"ע סי' ל"ו סעי' י"ד, הרי כל שעל ידי הבריות הרי זה בידי שמים וכמו קול רעם, והוא הדין הכא.
