עריכת הדף "מקווה בשיטת אדמו"ר הזקן"

'''תקנת המקוואות של בעל התניא''' היא תקנה אשר תיקן האדמו"ר [[שניאור זלמן מלאדי]]. מטרתה הייתה להנהיג [[טבילה (יהדות)|טבילה]] במקווה, שתהיה מהודרת וכשרה לפי כל הדיעות, וגם שתעשה במים חמים ונעימים לרחיצת הגוף, כדי שהטבילה תעשה ב[[יישוב הדעת]] כראוי. תקנה זו הינה אחת משלושת התקנות העיקריות אותם תיקן רבי שניאור זלמן מלאדי, והנחשבות ביותר בעיניו ובעיני גדולי ישראל ופוסקי הדור. 

===רקע===
בעבר, היו קשיים לעשות מקווה לטבילה, כך שהמים בתוכו יהיו חמים. הטבילה התקיימה לרוב ב[[מעיין|מעיינות]], מסיבות שונות, הקשורות לכשרות המקווה{{הערה|ראה שו"ת דברי יציב חלק יורה דיעה.}}, ובעיקר מסיבות של מגבלות טכניות. בין השאר מכיוון שהיו מקומות רבים שבהם לא היו מי [[גשם|גשמים]], וממילא לא הייתה אפשרות לבנות מקווה על ידי מי גשמים שנוזלים ישירות לתוך המקווה. כמובן שלא הייתה קיימת אפשרות לחמם את מי המעיין (שמתחלפים באופן קבוע), והטבילה התקיימה לרוב במים קרים.

רבים ממנהיגי היהדות באירופה הצפונית, (באיזורים הקרים), רצו שהמים שבמקווה יהיו נעימים לטבילה, כדי שנשים לא תימנענה מלטבול במקווה, וכן לאפשר לנשים לבצע את פעולת הטבילה במתינות, על מנת שיוכלו לשהות במקווה בנחת, ולפשוט את קמטי הגוף, כמובא בהלכה, כדי שהטבילה תהיה מהודרת וכשרה לפי כל הדיעות.

מסיבה זו, המנהג היה לבנות במקום המעיין חבית גדולה שמכילה כמות של ארבעים [[סאה]], אותה חיברו בשלשלת לקרקעית המעיין (כך היו יכולים לכוון את מקומה), ואליה היו מכניסים מים ללא שאיבה, דרך חור שהיה בחבית. בחבית עצמה היו מנקבים שני חורים: הראשון היה כדי שהיא לא תיחשב "כלי", שהרי הטבילה בכלי אסורה, ואף המים שבתוכה הם מים פסולים שהרי הם [[מים שאובים]]. את הנקב הנוסף היו עושים בגודל "שפופרת הנוד" (שתי אצבעות על שתי אצבעות) כדי לטהר את המים השאובים שהיו בחבית לפני שעשו בה חור, על ידי [[השקה]] למעיין. לאחר סיום בניית החבית וקביעתה במעיין, סתמו את החבית היטב (כדי שהמים שבתוכה לא יחשבו ל"זוחלין" הפוסלים את המקווה), וטבלו בה.

על טבילה בחבית זו קמו מערערים רבים. הם טענו, שהטבילה בחבית זו אסורה, מכיוון שחבית נחשבת במצב העכשווי ל"כלי". אמנם, ב[[מסכת בבא קמא]],{{הערה|בבא קמא סז א.}} מוזכר כי כלי שקבעו בקרקע ורק אחר כך נהפך לכלי- מותר, אך רבים מהפוסקים{{הערה|דעת ה[[ראב"ד]], ה[[ריטב"א]] וה[[רא"ש]] בתשובה, מובא בשו"ת צמח צדק סימן קע"א}} כתבו כי דין זה אמור לגבי מים שאובים, אבל לא לענין פסול טבילה בכלי, הנלמד מדרשה ב[[תורת כוהנים]]{{הערה|פרשת שמיני}} {{ציטוטון|מה מעיין בקרקע אף מקווה בקרקע}}. בנוסף, רבים מהפוסקים טענו, כי אין כלי זה נחשב ל"קבעו ולבסוף חקקו", מכיוון שהוא לא נקבע כלל בקרקע אלא הוא תלוי ועומד בתוך מי המעיין. גדול הפוסקים בדורו [[החתם סופר]], הורה להכריז משמו שהמקוואות פסולים לטבילה אף [[בדיעבד]].

על רקע זה התקין רבי שניאור זלמן מלאדי, מקווה שיהיה כשר לטבילה לפי כל הדיעות. מקווה זה התקבל בקהילות רבות ב[[אירופה]]{{הערה|מקווה מים חלק א' עמ' קס"ב.}}, היה מקובל על כל הפוסקים ואף אחד לא ערער על כשרותו. אף [[החתם סופר]] סמך את ידו על מקוואות אלו, והורה כי מדובר בתקנה מיוחדת ומהודרת{{הערה|ראה כל המקורות ב"מקווה מים" חלק א' עמ' קס"ג.}}.

=== התקנה ===
התקנה היא, לעשות חבית שלא תיחשב ל"כלי" מעולם, (דבר הגורם למכשולים רבים, מלבד [[מים שאובים]], הבעיה חמורה יותר, שכן אסור ש[[מקווה]] יהיה בכלי אלא בקרקע בלבד) באופן זה: מייצרים את ארבעת הדפנות של החבית בנפרד מהקרקעית, את הקרקעית מנקבים בנקב גדול "כמוציא רימון" שהוא שלושה רימונים אחוזים זה בזה (לפי שיטה אחת{{הערה|במשנה שב[[מסכת כלים]] נפסק כי שיעור "מוציא רימון" הוא כשלושה רימונים אחוזים זה בזה, ונחלקו הראשונים האם הכוונה היא שצריך שהחור יהיה בגודל של שלושה רימונים, שאם לא כן הוא עדיין מסוגל להחזיק בתוכו רימונים צפופים האחוזים זה בזה על ידי הצפיפות, או שמדובר בסימן על '''סוג''' הרימונים שגדלים שלושה יחד.}}, שלפי מה ששיער בעל התניא, השיעור הוא כ[[טפח]] על [[טפח]],{{הערה|ראו בשו"ת צמח צדק קע"ו חלק ג' ס"א, מובא בספרו של הרש"ב לוין, עמ' כ"ג.}} כך שגם לאחר חיבור הקרקעית לדופני החבית, אין החבית נחשבת לכלי,{{הערה|רבי [[הלל מפאריטש]] הקשה מה בכך שיהיה כלי לאחר שנקבע בארץ, הרי מדובר בכלי שנעשה כלי לאחר שקבעו אותו בארץ, שבאופן זה הוא נחשב ל"קבעו ולבסוף חקקו" שאינו פוסל את המקווה (בבא קמא ס"ז.) ותירץ ה[[צמח צדק]] שדין זה ש"קבעו ולבסוף חקקו" עוזר רק לדין [[מים שאובים]], אבל לא לדין טבילה בקרקע, כמבואר בגמרא שם שדווקא לדין שאובים שהוא דרבנן הקלו (שו"ת צמח צדק סימן ק"ב)}}. את הקרקעית של החבית יש לקבוע בתוכה באופן מדויק שיתאים לדפנות החבית, ולא יהיה חור באמצע (כדי שלא יכנסו מים קרים דרך חור זה לחבית, ויקלקלו את כל מטרת בניית המקווה).

לאחר מכן, יש לקבוע בקרקעית המקווה נסר [[עץ]] גדול שמחובר לקרקעית המקווה היטב על ידי מסמרים של [[ברזל]] (כך שהוא נחשב כחלק מהקרקע על פי ההלכה), ואליו יש לחבר את קרקע החבית העליונה, כך שיסתום את החור שבגודל רימון, כדי שתהא ראויה לטבילה. למרות זאת, אין הסתימה נחשבת לעשות את דין הכלי ל"כלי", מכיוון שהיא נעשית לכלי על ידי חלקה התחתון שהוא מהקרקע ואינו נחשב לחלק מהכלי, כך שמצד הכלי אי אפשר להחשיבו ל"כלי" שהרי יש בו נקב גדול שנסתם רק על ידי הקרקע.

לאחר מכן, יש לשפוך סיד לתוך החור שהוא "כמוציא רימון", ולהעמיד שומר שישגיח שלא יכנסו לבור מים שאובים, להמתין עד שיכנסו מים לתוך החבית מאליהם בשיעור של ארבעים סאה, כך שכאשר יכנסו המים לחבית, יתקשה הסיד ויסתום היטב את החור. לאחר שנכנסו לחבית ארבעים סאה של מים כשרים, מותר גם להוסיף מים שאובים, והמקווה אינו נפסל, לפי כל הדיעות.

====המעלות ההלכתיות====
*במקווה כזה, בשונה מהמקוואות הישנים, החבית מחוברת לקרקע המעיין, ובכך היא נחשבת לכל הדיעות לכלי "קבעו ולבסוף חקקו", שאינו נחשב לכלי, אינו פוסל את מימיו להפוך אותם ל[[מים שאובים]], ואף הטבילה בו מותרת.
*במקוואות אלו, ניקבו את הכלי "כמוציא רימון" עוד לפני שחיברו את החבית לקרקע המקווה, וגם לפני החיבור למקווה, היה מדובר בחבית שלא נחשבה לכלי מעולם, כך שגם לפני שקבעו את הכלי במקווה וגם לאחריה לא היה לחבית דין "כלי" מחמת עצמה, עד לחיבור לנסר המחובר לקרקע, שהוא כבר נחשב לחלק מהקרקע ואינו חלק מהכלי.

====התייחסויות הלכתיות====
גדולי הפוסקים התייחסו להלכות השונות בהלכות מקוואות, הנלמדות מסוג מקווה זה, שאותו התקין בעל התניא, מגדולי הפוסקים המפורסמים.
*המים שנכנסים לחבית מהמעיין, נכנסים אליה דרך חורים קטנים שבחבית, ושם הם גם מתחלפים, למים נקיים אחרים במשך הזמן. לכאורה, ישנה בכך בעיה הלכתית, שהרי אסור שמי מקווה יהיו "זוחלין" כלומר שהם יוצאים ממנו למקום אחר, וכאמור,{{ציטוטון|אין מקווה מטהר אלא ב{{מונחון|אשבורן|מים מכונסים}}}}. למרות שהמים בחבית זו יוצאים מהחורים הקטנים שבה, כשרה חבית זו לטבילה, מכיוון שהזחילה הינה "זחילה שאינה ניכרת". מכאן נראה כי ההלכה היא כדעתו של [[הרשב"א]],{{הערה|מובא בתשב"ץ חלק א' סימן י"ז}} שפוסק שפסול "זוחלין" הוא רק בנקב גדול הגורם למים לזחול "זחילה ניכרת" במהירות כנהר, אך לא בסדק קטן.{{הערה|שו"ת צמח צדק יורה דעה סימן קע"ו, וסימן קסד, א}}
*דופני המקווה נאחזים על ידי מסמרי ברזל המעמידים את קרקעית המקווה במקומה. בימינו, התחבטו הפוסקים האם מותר לייצר מקווה המורכב מ[[בטון]] שבו ישנם גם חלקי ברזל המחזקים את דופני המקווה. השאלה היא האם אין בכך חיסרון ב"הוייתו על ידי טהרה" - על מקווה להיעשות על ידי דברים שאינם מקבלים טומאה, ו[[ברזל]] הוא מהכלים שמקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. מהמקווה של הבעל התניא נראה לכאורה, כי כאשר הברזל רק מחזק ומעמיד את דופני המקווה במקומם (אך הוא לא הדופן עצמו) אין בעיה של "הוויתו על ידי טהרה"{{הערה|מקווה מים חלק א' עמ' ק"ס.}}.

==תקנות הצמח צדק מליובאוויטש==
רבי [[מנחם מנדל שניאורסון]], הצמח צדק - נכדו של האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, הוסיף הידורים שונים על תקנות אלו:
*לפי תקנת בעל התניא, את חתיכת העץ הסותמת את החבית מלמטה, יש לחבר לקרקע במסמרים עבים. הצמח צדק הורה להדר, שהעץ יהיה מחובר לקרקע בארבעה מסמרים, ואילו החלק המחובר לחבית (שבו יש חור כמוציא רימון) יהיה מחובר רק בשני מסמרים, כך שאם ירימו את החבית מהקרקע, החבית לא תתנתק.

==כיום==
כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, שיטה זו של אדמו"ר הזקן אינה נצרכת, שהרי ניתן להתקין בתוך המקווה עצמו מערכת חימום שמחממת את המים, מבלי לפסול אותם, המים אינם נכנסים לתוך כלי ואינם [[מים שאובים]].

בחסידות חב"ד, התקין רבי [[שלום דובער שניאורסון]], האדמו"ר החמישי בשושלת, [[מקווה חב"ד|תקנה אחרת]] שמטרתה לבנות מקווה שגם יוכלו לחמם אותו, גם להחליף את מימיו, וגם שלא תהיה בעיה של התערבות המים השאובים [[השקה|המושקים]] ב[[מי הגשמים]] זה בזה, וזאת על ידי תקנת ה"[[בור על גבי בור]]", לפיה בור הטבילה עומד על גבי בור מי הגשמים התחתון, כך שהמים מושקים באופן מהודר ביותר, מבלי שהם מתערבים זה בזה.

==לקריאה נוספת==
*הרב ירמיה כ"ץ, '''מקווה מים''', חלק א', "מקווה על פי תקנות בעל התניא".
==קישורים חיצוניים==
*הרב [[שלום דובער לוין]], [http://www.chabadlibrary.org/books/pdf/mkvh.pdf תיקוני מקוואות לפי תקנות רבותינו], תקנות המקווה והוראות אדמו"רי חב"ד {{PDF}}.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:מקווה|*]]