עריכת הדף "רב (אמורא)"

הוא אביו של [[חייא בר רב]] ואחיינו של [[רבי חייא]], שהיה גם תלמידו של [[רבי יהודה הנשיא]]. למרות שרב נחשב לאמורא, ולרוב אינו חולק על ה[[תנאים]], ישנם מקרים בודדים בהם הגמרא אומרת כי כוחו גדול כשל תנא ויכול הוא לחלוק עליהם.{{הערה|1=[[כתובות]] ח, א.}}[[המהר"ל]]{{הערה|1=הליכות עולם.}} מסביר כי למרות שלתנא נחשב רק מי ששמו מוזכר ב[[משנה]], הכוונה היא שכוחו וחשיבותו היא כשל תנא. לפי שיטת הערוך{{הערה|1=ערך רב.}} רב אכן היה תנא, בדורם של תנאים רבים אחרים: לוי, בר קפרא, רבי שמעון בר רבי ורבי גמליאל בן רבי, וגם היה בכלל אמורא, שהרי היה חבירו של שמואל ובני דורו, ולכן נחשב הוא משניהם.

חיבר את ספרא דבי רב על ספר ויקרא, הידוע בשמו תורת כהנים.

ישנה מסורה המופיעה ב[[סדר הדורות]] כי [[רבי אבא]] הנזכר בזוהר הוא [[רב (אמורא)|רב]] שלאחר שכבר היה אדם גדול למד את תורת [[הקבלה]] אצל רבי שמעון בר יוחאי, ולאחר מכן חזר ולמד שוב בישיבתו של [[רבי יהודה הנשיא]] את [[תורת הנגלה]].

בגמרא מוזכר מספר פעמים שרב אמי ורב אסי שאלו את רב שאלות מסוימות, ו[[רב (אמורא)|רב]] שתק. מסביר [[אדמו"ר האמצעי]]{{הערה|[[תורת חיים]] בראשית חלק א' פרשת חיי שרה, והאיש משתאה לה, קמ, ד.}} שענין השתיקה זה הוא, כאשר ישאל התלמיד מרבו איזה שאלה חמורה וקשה בדבר שכל וסברא הקשה מאד להבינו ויקשה התלמיד קושיא חזקה לרבו על השכל וסברא שהשפיע לו עד שסותרה לגמרי, שאז יבא ה[[רב]] לכלל שתיקה ממש שישתוק ולא ידע כלל מה להשיבו, כמו שהקשו רב אמי ורב אסי לרב, וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב, ששתיקה זאת הייתה בחינת [[ביטול]] השגה הראשונה לגמרי, אך מיד על ידי שתיקה שנתבטל כח ה[[שכל]] בעצם שבבחינת [[אין]] ממש, הוא שבא להשגת עומק השכל וסברא חדשה לגמרי יותר מן הראשונה, וידע לתרץ קושיא זו, ואם לא השתיקה לא היה הרב מגיע להמשכת השכל וסברא עמוקה יותר, המגיעה מ[[חכמה]] מאין שהיא דרגה גבוהה יותר מ[[חכמה הקדומה]].

ענין זה מסביר אדמו"ר האמצעי, הוא על פי כלל גדול, שבכל עליה ממהות למהות גבוה מאוד נעלה הימנו, צריך להיות תחלה בחינת הממוצע ביניהם והן ב' מיני ביטול הנ"ל, דהיינו שעת התבטלות הנקרא שממון מן השגה הראשונה, שנקרא אין של היש דהשגה שהוא עומק המושג על קוצר כלי המשיג, והב' ביטול העצמי דבחינת השתיקה בהגיע למהות ההשגה הנפלאה מערך הראשונה, כענין שתק רב כנ"ל דטעם שתיקה זו היה בו ביטול השגה הראשונה ולהמציא שכל חדש ועמוק יותר ובאמצעות שניהם דוקא הוא שהגיע לעומק ההשגה הבאה מאין ממש.